עדיין מרגישה כמו ילדה קטנה

פוסט אישי פוסט יומולדת 

1.      גיליתי כמה שערות לבנות בזמן האחרון. רק אני ראיתי. אפילו לא אורי. זה לא משהו שאי אפשר להסתיר בהליך מקוצר של חנה (ואני מקווה שרופאת הנשים שלי לא קוראת פה). מקוצר – כי למי יש כוח לשבת עם זה יום שלם על הראש. לילה כמובן לא בא בחשבון כמו פעם כי בשביל זה צריך לקום מוקדם בבוקר להתרחץ, ולמי יש כוח לקום יותר מוקדם ממה שאני במילא קמה? אז מקוצר – רק באזור המועד לפורענות (שם במילא השיער מלא גוונים אדמדמים באופן טבעי).

2.      כשהייתי ילדה הייתי מתעמלת. מצטיינת. מעולם לא הלכתי לתחרויות רציניות כי באותה תקופה כל התחרויות היו בשבת, אבל הייתי מסוגלת להגיע להישגים יפים מאוד. גם בגילי המופלג אני שומרת על גמישות ועדיין בכושר, גם בתקופות שבהן אני עוסקת מעט מאוד בפעילות גופנית. לפעמים זה מפתיע גם אותי עד כמה זה נשאר ואני שואלת את עצמי מתי תבוא הנפילה.


כבר לא מעופפת על המקבילים

3.      ליד אמהות, כל אמא כמעט, אני מרגישה כמו ילדה. אני יודעת שהעובדה שיש להן שניים או שלושה ילדים היא עדיין לא הוכחה לכך שהן מבוגרות ממני, אבל הן נראות גדולות כל כך. בטוחות בעצמן. יודעות מה עושים. וחלקן גם גבוהות נורא.

4.      גם ליד נשים גבוהות אני מרגישה קטנה, אף על פי שאחת מחברותי הטובות בשנים האחרונות גבוהה ממני בראש. כשהייתי קטנה כל חברותי לכיתה היו גבוהות ממני בהרבה. ורובן היו רק חברותי לכיתה. חברות של ממש היו מעט. אולי זה התחיל שם, החשש מגבוהים. חלקן נעצרו מאוחר יותר בגובה שלי פחות או יותר. אחרות, שהיו נמוכות ביסודי גבהו מהר מאוחר יותר. רק אני גדלתי בקצב קבוע ונשארתי הכי קטנה בכיתה. 


הכי קטנה בכיתה

 

5.     עדיין לא הצלחתי להתגבר על הפחד שלי מזריקות. אולי זו הסיבה העיקרית לכך שרציתי בעבר ואני רוצה בעתיד (הלא מאוד רחוק) לידה טבעית (חמסה חמסה חמסה). כל הרעיון של מחט בגב ממש לא נראה לי הגיוני. 

6.      מצד שני, באורח פלא כל מה שקשור לוורידים ממש לא מזיז לי ואני אדישה לבדיקות דם, אינפוזיות וכל פתיחת וריד לצורך מטרה אחרת. עד לפני כמה שנים, כשהייתי עדיין במשקל המתאים, הייתי תורמת דם אחת לחצי שנה לפחות. מה שהכי הפחיד אותי בכל תהליך תרומת הדם היה בדיקת ההמוגלובין שלפניה, דקירה קטנה באצבע. 

7.      ביום שני מלאו שלושים שנה לבואו של סאדאת לארץ. הייתי אז בת שש (ויום), תלמידת כיתה א', והתרגשתי מאוד. אמי עודדה אותי לכתוב מכתב לבגין. כתבתי בכתב ידי, באותיות דפוס ועם ניקוד, שיש לי שני אחים בצבא ואני רוצה מאוד שיביא שלום. הוא ענה לי שיעשה כמיטב יכולתו. המכתב שמור עד היום באחת המגירות בבית הורי.

8.     ביום שני מלאו גם חמישים שנה להולדת עפרה חזה. כשהייתי ילדה את עפרה אהבו הבנות שהיה שמץ מזרחיות באילן היוחסין שלהן (והן היו מעטות, כי בכל זאת – קיבוץ). אני, כמובן, העדפתי את ירדנה. אבל אין מה לדבר, בהשוואה בין שתיהן בשירים של פעם – עפרה לוקחת, ובגדול.

9.      אני לא עובדת מספיק. אנרגיה נמוכה. אם יש לכם עבודות תרגום, עריכה או כתיבה לתת לי – אשמח לקבל, ורצוי בחצי השנה הקרובה.

10.      חייבים מספר עגול? טוב, קבלו.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיכל  On נובמבר 21, 2007 at 2:11 pm

    פוסט מקסים מאוד יצא לך.

    אני רואה עכשיו שיש בינינו שנה – לטובתי או לרעתי, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים – ומשום מה חשבתי שאת הרבה יותר מבוגרת 🙂
    מזו שהיא דוקא די גבוהה, ועם שלושה ילדים, אבל מרגישה לעתים כמו ילדה. בכל זאת. 🙂

    הרבה מזל טוב שיהיה לך

  • אסי סיקורל  On נובמבר 21, 2007 at 2:24 pm

    הייתי בכיתה א כשהגיע סאדת
    וגם הכי נמוך בכיתה

  • אסי סיקורל  On נובמבר 21, 2007 at 2:24 pm

    .

  • שלומית  On נובמבר 21, 2007 at 3:12 pm

    ובהזדמנות, תודה על התגובה החמודה ששלחת לי על "אמא של תרמילאית" ראיתי כשחזרתי, וכבר לא היה רלוונטי…אבל גרמת לי לחייך…

    מזל טוב

  • ימימה  On נובמבר 21, 2007 at 3:28 pm

    גם אני חשבתי שאתם מבוגרים יותר. 🙂 מיכל – כי את מעידה על עצמך שאת בת ארבע(ים) ואסי כי אתה רופא. 🙂

    חוץ משלומית, שנראית, כאמור, צעירה מאוד (אף שגם היא רופאה). 🙂

  • מיכל  On נובמבר 21, 2007 at 4:20 pm

    אני לאאאא !

    עדיין לא 🙂

    אבל תודי שזה נשמע טוב יותר משלוש(ים)

  • ח ל י  On נובמבר 21, 2007 at 4:34 pm

    גם אמהות מבוגרות ממך וגבוהות ממך –
    הרבה בשני המקרים 🙂 הרגישו לא מנוסות, ילדותיות ומגושמות ליד האמהות האחרות. כשהיא תגדל, זה יעבור 🙂

    צילומי ילדות קסומים ממש –
    אני עדיין זוכרת את זה של א. שפירסמת לא מזמן מזדהבת בשמש ובחיבוק ובחיוך

    יומולדת שמח 🙂

  • טובה  On נובמבר 21, 2007 at 7:57 pm

    מסתבר שבינינו מפרידים ימים ספורים משנתון 1971 🙂
    וגם אני הייתי הכי קטנה בכיתה (משום מה את נראית גבוהה בתמונה, אבל גם לי אומרים את זה לא מעט)
    והכסאות נוח האלה של סוף שנות השבעים…איזה קטע.
    יום הולדת שמח!

  • אורית עריף  On נובמבר 21, 2007 at 9:12 pm

    תצלומי הילדות נהדרים.

  • טלי  On נובמבר 21, 2007 at 10:21 pm

    וואי, אני מרגישה ממש קטנה לידך (למרות שאני כנראה גבוהה יותר)- כשסדאת הגיע לארץ הייתי בת חמישה חודשים…

    רק טוב, באמת!
    (-:

  • ימימה  On נובמבר 21, 2007 at 11:36 pm

    בעלי עדיין לא נולד אז. (אבל כמה ימים אחרי זה…)

    למיכל – אני לא מכירה נשים שמעגלות את גילן כלפי מעלה. את הראשונה.

    לחלי – היום זה כבר "פוסט יומולדת". היה ביום ראשון.

    תודה על הברכות לכולכן.

  • איילת  On נובמבר 22, 2007 at 8:54 am

    כל כך הרבה פעמים אני קוראת ונורא רוצה להגיב כי יש לי המון מה לאמר ולא יודעת איפה להתחיל ומשאירה את זה לאחרכך והאחרכך נדחה בגלל החיים וחוזר חלילה. אז פעם אני אגיד את כל מה שיש לי לומר (החל מפוסט החבלים שלך שאני עדיין זוכרת בחיבה גדולה).
    ותודה.

  • ימימה  On נובמבר 22, 2007 at 12:08 pm

    🙂

  • אורלי  On נובמבר 25, 2007 at 8:49 am

    התמונות משגעות. את אחד האנשים שיש לו המראה המובהק ביותר שאני מכירה. בכל גיל את נראית אַַת… (מה, אי אפשר לנקד פה בתגובות? אני לא מצליחה)

    ואני מאז ומתמיד מסתובבת עם התחושה שאחרים מבינים יותר ובטוחים בעצמם יותר… לא עובר לי עם הגיל. אני זוכרת את ההפתעה שהייתה לי כשהגעתי לכיתה ו', ולא הרגשתי כמו שחשבתי שילדי ו' מרגישים.

  • ימימה  On נובמבר 25, 2007 at 8:26 pm

    🙂

    את יודעת, מזל שלא שמתי פה תמונות מהשלב שבו כולם (כמעט) מכוערים. נראיתי זוועה. לא יודעת אם זה מראה שאני מוכנה לחשוף אותו בציבור.

    ותודה.

  • ליאורה  On נובמבר 27, 2007 at 2:59 pm

    וגם אני מצטרפת למוקסמי הפוסט והתמונות. במיוחד זו עם הספר והכסא-נוח (יוחזרו כסאות הנוח לאלתר! לאן הם נעלמו?). תמונה מקסימה.
    ואת, חוצמיזה שאת נראית שם בדיוק את (כפי שציינה – ואף ניקדה – אורלי), נורא מזכירה שם חברת ילדות שלי, שגם היא באופן מפתיע, היתה ונשארה הכי קטנה בחבורה. אני, לעומת זאת, השתייכתי לגבוהות עד כיתה ט' בערך, שאז כולן
    עקפו אותי בסיבוב. 🙂

    אז שוב – יומולדת שמח, וד"ש לא' את א'.

    נ"ב
    יופי של חולצה 🙂

  • מואדיב  On נובמבר 27, 2007 at 3:15 pm

    (גם אחרי הרבה יותר מילד אחד, כל אחד מהם שונה לגמרי, ומפתיע מחדש. בדוק)

  • ימימה  On נובמבר 27, 2007 at 10:10 pm

    אני בעד להחזיר, יחד עם כיסאות הנוח, גם את השלווה שהתלוותה לסתם ישיבה על הדשא מול הבית עם ספר ביום חול.

  • ימימה  On נובמבר 27, 2007 at 10:10 pm

    תודה לכם. 🙂

  • איתמר  On דצמבר 7, 2007 at 2:24 pm

    איחולי מזל טוב. מוטב מאוחר מאשר לעולם לא

  • אורן  On דצמבר 10, 2007 at 5:30 pm

    יופי של תמונות. גם החולצה 🙂

  • ימימה  On דצמבר 10, 2007 at 8:26 pm

    🙂

  • נעמה  On דצמבר 20, 2007 at 9:49 pm

    🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: