לאמן את השרירים

לאמן את שריר הכתיבה. אני מתחילה לכתוב יומן. יומן לעצמי. לא לאבישג. לא לאיילת. להן כבר יש. יומן לי. מי שרוצה יכול להציץ. זה יהיה כאן. אם לא נוח לכם, ואם זה לא מעניין, אפשר לדלג. לא חייבים להישאר. בעיקר לא חייבים להישאר ולהעיר הערות בסגנון את מי זה מעניין. זה לא עניינכם. אני צריכה לאמן את שריר הכתיבה. לכתוב הכל, כל מה שעולה בראש. פשוט להיזכר איך כותבים.

לאמן את שרירי הגוף. להתמתח. למתוח את שרירי הגב והשכמות התפוסים מהרמות, הרדמות, השכבות, ליטופים, רכינות, חיבוקים, נשיקות, הנקות. למתוח אותם עד כלות, לשחרר את המתח בין החוליות שנדחסות זו אל זו בריקוד האמא המפורסם להרדמות תינוקות. למתוח את שרירי הרגליים. להתכופף עד למטה ולשחרר. לזכור שאני עדיין יכולה. למתוח את הכתפיים. לחבר מרפקים מאחורי הגב. לשמר את היכולת הזו. לחבר את כפות הידיים באלכסון מאחורי הגב. עכשיו להפוך את הידיים. כן, זה פחות נוח כשיד שמאל למעלה וימין למטה. בכל זאת למתוח. את המותניים לנענע. לכופף ברכיים. מתיחות לצדדים. לשחרר את הצוואר. לסובב את הראש בסיבובים גדולים ולשמוט אותו. למתוח ולשחרר.

לאמן את מיתרי הקול. לשיר. לשיר לילדות. לשיר לעצמי. לחזור למקהלה. לשמור על הסופרן שלי שמידרדר לאטו. אני כבר בגיל שדברים כאלה הולכים לאיבוד. וגם היכולת לשמור על הסולם. לשמר את היכולת. לשיר.

לאמן את שרירי הנפש. ללכת לטיפול. למתוח את הגוף. לשיר. לכתוב יומן.

מעז יצא מתוק
ביום חמישי התעוררנו איילת ואני ממנוחת הצהריים לסלון מוצף בשכבה של שני סנטימטר מים. זה היה ברבע לשלוש מה שאומר שהיתה לי בקושי שעה לגרוף הכל החוצה לפני שאני הולכת לקחת את אבישג, ומזל שאנחנו גרים בבית פרטי. הזעקתי את בעלת הבית מלמעלה וביקשתי שתשמור על איילת בזמן שאני מגבגבת. איילת התמרדה, היא לא מכירה אותה מספיק. לקחתי אותה במנשא והמשכתי. מדי פעם הנחתי בעגלה בכל זאת והיא שוב התמרדה. הודעתי בגן שאני מאחרת. עד ארבע כמעט הכל יצא, אבל בעלת הבית נשארה לגמור את מה שנשאר. הנזילה היתה מתחת לקרוסלה במטבח, וכדי לתקן היה צריך להוציא ממנה את כל הכלים. וכך גיליתי את הסיר המושלם לתבשילי קדרה ששכחתי שיש לי. זה בשילוב עם התנור שהתקלקל כמה ימים קודם הביא אותי לפתוח את ספר בישולי הקדרה של בני סיידא שקניתי באיזה מבצע בסופר ולמצוא בו מתכון לעוף בשזיפים וירקות כתומים ולקנות חמש כרעיים ולטגן ולקצוץ בצל ושום ולטגן גם אותם ולהחזיר את העוף לקדרה ולהוסיף לה מים ושזיפים מיובשים ודלעת וקישואים (לא כתום ולא היה במתכון, זה במקום בטטות שלא היה לי ואני לא אוהבת) וגזר ומלח ופלפל ואגוז מוסקט ופפריקה וסילאן ולבשל על אש קטנה ארבע שעות ביום שישי כשכולם נחים ולהתענג על התבשיל בליל שבת.  

אומץ
אבל אי אפשר בלי תנור, אז קנינו. תיאום משלוח – בין עשר לשתיים. אני אומרת לעצמי בלב – אבל החוק אומר שמותר רק טווח של שעתיים, לא? אבל שותקת. כשאני מתאמת עם הטכנאי ושוב נותנים לי טווח של ארבע שעות אני נושמת עמוק ואוזרת אומץ ואומרת את זה. בצד השני של הקו נרשמת השתאות קטנה ואולי אפילו התפעלות. או שזה רק אני מתפעמת מעצמי. היא אומרת שביום שבו הם באים הם יתקשרו ויצמצמו את הטווח לשעתיים. אני רושמת לעצמי ניצחון קטן.
 
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ריקי כהן  On דצמבר 14, 2008 at 10:07 pm

    התיאור הזה של הפרקטיקות היום יומיות. תכתבי תכתבי.

  • אורן  On דצמבר 14, 2008 at 10:16 pm

    ושאלה קטנה (ויסלחו לי כאן כל ההורים המושלמים) מה זאת אומרת התמרדה? כלומר בכתה קצת?

    אנחנו עוד לא ממש גיבשנו מדיניות עם נעם. מצד אחד האינסטינקט הוא להרים אותו בכל פעם שהוא תובע, מצד שני אנחנו רוצים להרגיל אותו שהוא לא מקבל הכל מיד (כלומר צריך לבלוע לפני שנוהמים ותובעים את הכפית הבאה, ולפעמים אי אפשר להרים אותך בקריאה של שניה).

  • אורלי  On דצמבר 14, 2008 at 10:41 pm

    לעיניים. כנראה הזדהות. ואולי זה סתם כי הלך לי כל אחר הצהריים על טיפולים לא מתוכננים בילדים (מתוכננים דווקא). כולל טיפול כינים.

    אבל אני חותמת על הרשימה שלך. חסכת לי פוסט דומה, שתכננתי, טנטיבית, בין סירוק הילד לסירוקי אני. אולי גם חוסר המקוריות שלי שיגע אותי; המתח הזה בין הטיפול באחרים לבין הטיפול בעצמי, זה הנושא שמעסיק את כולנו.

    ואולי זה סתם יום כזה.

  • ימימה  On דצמבר 14, 2008 at 10:58 pm

    ולאורן – כל אחד והגישה שלו. הגישה שלי אומרת – כשאפשר לקחת על הידיים – לוקחים. בילד שני זה כבר אחרת, כי מראש יש פחות משאבים. דוגמה מהערב – הייתי צריכה לעשות אמבטיות והרדמות לבד. אז כשהוצאתי את אבישג מהאמבטיה איילת נשארה קצת במיטה שלה ובכתה. היא לא תצא פסיכופתית מזה, אבל אילו יכולתי – הייתי לוקחת אותה. אני לא משאירה תינוקות לבכות מתוך עיקרון. גם במקרה של ההצפה – לקחתי כשיכולתי. כשהיה לי כבד היא ישבה בעגלה ובכתה קצת. השמים לא נפלו.

  • אורית עריף  On דצמבר 14, 2008 at 11:52 pm

    היומן שלך מעניין אותי. רק רציתי שתדעי.

    🙂
    לילה טוב וחלומות פז.

  • טלילה  On דצמבר 15, 2008 at 1:29 am

    כן יהי רצון

  • דנה'ס  On דצמבר 15, 2008 at 7:05 am

    נעים אצלך… תודה.

  • מיכל  On דצמבר 15, 2008 at 8:43 am

    בהצלחה באימונים הרב תחומיים 🙂

  • טלי  On דצמבר 15, 2008 at 11:50 am

    תתאמני, תמתחי, תכתבי וכל השרירים, כולל אלה של הנפש, הקול והכתיבה, יחזרו לכושר מלא.

    ואני מאוד אוהבת את המדיניות שלך מהתשובה לאורן, ובכלל.

    (-:

  • ימימה  On דצמבר 15, 2008 at 2:00 pm

    🙂

  • אורן  On דצמבר 15, 2008 at 8:15 pm

    כלומר כמה פעמים החלטנו לתת לו לבכות קצת (פרבר או משהו כזה) אבל תמיד נשברנו די מהר והכרזנו שמחר נפסיק לעשן.

  • ימימה  On דצמבר 15, 2008 at 11:12 pm

    ואז כשלא מתמידים אנחנו מייסרים את עצמנו על כך שהבכי ההוא היה לשווא. 😦

    (לא בריא לעשן ליד ילדים.)

  • הנני  On דצמבר 16, 2008 at 1:12 am

    ממליצה לך על פלדנקרייז. נכון, ברור שאין לך עכשיו זמן כוח וכו', אבל כשתוכלי – תזכרי ככה בראש את ההמלצה

  • אורן  On דצמבר 16, 2008 at 9:11 am

    "מחר נפסיק לעשן". אני לא מעשן ליד ילדים ולא מעשן בכלל (להוציא לפעמים עם הבירה).

  • ימימה  On דצמבר 16, 2008 at 9:20 am

    זה היה בצחוק.

    להנני, אני אזכור. תודה. 🙂

  • ביילע  On דצמבר 16, 2008 at 11:42 pm

    אפשר בקלי קלות לעשות נזק גדול לגב כאשר מטפלים ומרימים ילדים קטנים. צריך מודעות איך להתכופף ולהרים נכון. גם אני בעד פלדנקרייז.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: