אובססיבית

עד שאספור עד מאתיים היא תירדם. מאה עשרים ונרדמה. עכשיו להניח במיטה או לחכות עד מאתיים? אם אניח עכשיו, רק בשביל העין הרעה שאמרתי מאתיים ולא חיכיתי היא תתעורר. אבל אם היא לא תתעורר – הרווחתי שמונים. ואם היא תתעורר, אצטרך להתחיל מאתיים מהתחלה. נו, שיהיה כבר מאתיים. הנחתי במיטה – התעוררה. היה עדיף כבר לשים במאה ועשרים ולחסוך את השמונים האלה. עכשיו אצטרך להתחיל שוב מאתיים חדשים.

להרדים עם ציצי או על הידיים/ במנשא/ בעגלה/ בכיסא נדנדה? עם ציצי זה הכי קל. אבל אז יבוא עוד זמן קצר גרעפס שיעיר אותה ואצטרך להרדים שוב, הפעם במנשא/ כיסא נדנדה/ ידיים, לא עדיף כבר להתחיל עם המנשא/ כיסא נדנדה/ ידיים? אבל אולי היא עוד רעבה, אז עוד זמן קצר היא תתעורר שוב ואז אצטרך לתת ציצי ואז כעבור זמן קצר גרעפס ושוב כיסא נדנדה/ מנשא/ ידיים. אוף. נרדמה. ידיים פרושות לצדדים בנינוחות. סימן שהיא לא רעבה ואין גרעפס. אז למה היא שוב מתעוררת אחרי חצי שעה? זה בטח שיניים.

עד וחצי היא בטוח תירדם. אני אשים את השעון לידי וככה אראה שהנצח הזה עד שהיא נרדמת הוא רק עשרים הדקות עד וחצי. עד וחצי אני לא מתעצבנת ונושמת עמוק. אני רגועה. וחצי. לא נרדמה. נחכה עוד עשר דקות בלי להתעצבן. לנשום עמוק. בסך הכל עשר דקות, זה לא הרבה. לא נרדמה. עוד עשר דקות. נשימות. להרפות את הגוף, לחשוב מחשבות חיוביות. לחשוב על צבעים מרגיעים. לא נרדמה. אווווווווווורררררררריייי! בוא תחליף אותי!

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ח ל י  On דצמבר 15, 2008 at 10:39 pm

    ש כ ח ת י. כמה שכחתי.

    כתבת כלכך מדוייק שנזכרתי ומיד.

    ועוד מעט תשכחי גם 🙂

  • יעל  On דצמבר 16, 2008 at 2:45 am

    אני לפני וזה נשמע מציאותי, אמיתי, כן ומפחיד כל כך

    וד"א, ציצי זו מילה דוחה

  • איילת  On דצמבר 16, 2008 at 6:54 am

    וזה אמיתי ומציאותי וכל כך נכנסים לזה עד שזה זורם ובכלל אין זמן או צורך לחשוב על פחד. זה פשוט קורה.
    כל כך חבל ששוכחים את זה ואיזה כיף לך שיש לך יומן 🙂

    אולי משעמם לה?

  • שי  On דצמבר 16, 2008 at 8:34 am

    אווווווווווורררררררריייי! בוא תחליף אותי!
    אורי בא, לוקח על הידיים, מחייך
    12 שניות חולפות
    ישנה כמו אבן
    מניח במיטה
    ממשיכה לישון כמו אבן
    🙂

  • popopop  On דצמבר 16, 2008 at 8:55 am

    אוווווליייייייי דדדדדיייייייי עעעעעעעעעעםםםםםם הההפווווסססטיייייםםםם
    ההההההרררררדדדדדדדוווודדדייייםםםםםםםם
    הההההההההאאאאאאאאלללללללהההההההההההההה???????????????????

  • ימימה  On דצמבר 16, 2008 at 9:25 am

    אולי אני רדודה, אבל אתה אפס בהבנת הנקרא. לא היה ברור כשאמרתי מראש שתגובות בנוסח זה לא מעניין אותי לא מעניינות אותי. אם זה כל כך רדוד לטעמך האנין אתה מוזמן לקחת את עצמך למקום אחר. אין חובת קריאה באתר הזה ולא נבחנים עליו.

    חלי – אני בהחלט מקווה לשכוח, אבל לא נראה לי שזה יקרה בקרוב. (ותמיד ישנה אפשרות לילדה שלישית…)

    ליעל, כל מה שאיילת אמרה וגם, כמו שאמר רבי נחמן מברסלב – והעיקר לא לפחד כלל. בכל דבר, ובעיקר בהורות. בהצלחה לך. 🙂

    לשי – הצחקת אותי.

  • מיכל  On דצמבר 16, 2008 at 9:34 am

    מאתיים? – אלפיים!

    יש גם את עניין הניעות תוך כדי הליכה בקצב קבוע עם קולות עמומים וחסרי משמעות אך חוזרים על עצמם, עד שההורה כמעט נרדם בהליכה והעולל ממשיך ללמוד את סביבתו כרגיל (מושך לאמא בשיער כדי שזו תתעורר ותמשיך עם הקולות)

    שי – הצחקת גם אותי 🙂

  • איילת  On דצמבר 16, 2008 at 10:04 am

    האבות האלה…
    בעיקר זכורה לי פעם עם הפרטית שהאבאשל חזר באמצע הלילה אחרי טיסת עבודה בת שבועיים, הוא כל כך התגעגע אליה והסתכל נורא נורא חזק על כמה שהיא יפה.
    היא, כנסיכה על עדשה, התמתחה, פקחה אליו עיניים וחייכה.
    אחרי 7 דקות הוא נוכח שהוא נורא, אבל נורא, עייף והלך לישון.
    היא לא.
    אגב, קריאת מאמרים בקול רם, גם היא עובדת. ומיכל, הצחקתותי עם משיכות השיער. אצלנו זה גם מריטות משקפיים ובכלל רדאר כזה שמעיר את הילד אחרי שכבר נרדמת לידו ואת משוכנעת שגם הוא ישן. בשניה שקמים מושמעת אזעקת אמת.
    איזה כיף זה פוסטים על הורות 🙂

  • ימימה  On דצמבר 16, 2008 at 10:19 am

    לפני כמה ימים אבישג ביקשה שאספר לה סיפור "לא מספר" לפני השינה עם הליטופים. כשראיתי שהיא כבר רגועה מספיק ואוטוטו נרדמת פשוט פתחתי את הספר שלי והקראתי לה מתוכו, כי ממש רציתי כבר לחזור אליו.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On דצמבר 16, 2008 at 10:43 am

    אתר רשימות הוא לא אתר לפיפי וקקי, תכתבי מאמרים או רשימות על תרגום, לא פיפי וקקי.

  • טלי  On דצמבר 16, 2008 at 11:29 am

    עכשיו רק צריך לאמן את שרירי השינה של ילדתך- שומדבר ששנה-שנתיים לא יפתרו…

    תחזיקי מעמד בינתיים
    (-:

  • ביילע  On דצמבר 16, 2008 at 11:36 pm

    הילדים שלי היו נרדמים הכי טוב במכונית. אבל, ברגע שהייתי עוצרת הם היו מתעוררים. הייתי עוברת ברמזורים צהובים העוברים לאדום רק כדי שלא יתעוררו.
    זה יעבור, עכשיו שהם גדולים יש בעיה הפוכה. אי אפשר להעיר אותם. (-:

  • שלומית הברון  On דצמבר 17, 2008 at 8:52 pm

    אני מזדהה. כל כך.

  • ימימה  On דצמבר 17, 2008 at 9:20 pm

    שנה שנתיים – את אופטימית. הקטע השלישי הוא על אבישג 🙂

    לביילע – איילת היתה מהצורחות במכונית וזה עבר לה. אבל כשהייתי נוסעת איתה הייתי מקללת את כל הנהגים האיטיים ואומרת בלב – זוזו כבר, הילדה שלי צורחת! נורא מה שהייתי עושה איתי. בכל מקרה, עכשיו כשהיא נרדמת במכונית (לא כמדיניות אלא במקרה) אני מעבירה אותה בשלווה למיטה. בדרך כלל היא לא מתעוררת.

    לשלומית – אני מתארת לעצמי. 🙂

  • טלי  On דצמבר 21, 2008 at 11:08 am

    ואני דוקא קראתי את זה כקטע אחד רצוף על אותה ילדה ולא שלושה נפרדים על שתי ילדות…

    נסי רגע לקרוא את זה כמוני,אולי זה יציג את החוויה האמיתית שלך באור יותר חיובי (או לפחות פחות מתמשך) מאיך שזה נראה ככה… (-:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: