הבטחתי יומן

הבטחתי יומן ואז נכנסו החיים. זה התחיל מזה שמאיזה שהוא שלב לא הצלחתי להוציא את הספר שקראתי מהידיים (אהבה אסורה בפטרבורג. לא ספרות דגולה אבל בהחלט ספר מתח אינטליגנטי ונוגע ללב שעושה את העבודה) והמשיך לכל מיני מחלות של בני הבית שהסתכמו, בינתיים במחלה של אבישג דווקא היום בסערה, כשאי אפשר היה לצאת איתה לשום מקום כשהיא כל כך רצתה, כי, כמובן, הנורופן שנתתי לה בלילה, שאמור להספיק לשמונה שעות, עובד אצלנו 16 שעות וגם משמש כסוג של סם ממריץ. אז ב-1 בלילה אנחנו מוצאים את עצמנו עם ילדה, שרבע שעה קודם קדחה מחום, מטיילת בין חדרי הבית, ודורשת "אני רוצה לסלון!" "אוף, בא לי לסלון עכשיו!" אחרי חצי שעה של צרחות כאלה את שוקלת להטיח את הילדה בקיר ובקושי נזכרת שזה אסור ומקווה שאיילת לא תתעורר מהן ובסוף היא נרדמת ליד אביה בשלווה, ובבוקר, עד שפגה השפעת התרופה יש לי ילדה שקורנת כולה מבריאות, ואני מחפשת את האידיוט שאמר שאסור להחזיר אותה לגן ככה, ותוהה למה החורף שהתעכב כל כך החליט לנחות עלינו דווקא עכשיו.

אי סדר מאורגן
לפעמים אני צריכה להזכיר לעצמי שמה שאני יודעת על תינוקות ומה שהם צריכים נובע לא מעט ממה שהכרתי בקיבוץ. ובקיבוץ הרבה ילדים היו מקבלים פורמולה – מה שאומר שמן הסתם הם ישנו טוב יותר. והתחלת המוצקים היתה מוקדמת יותר – ושוב שינה טובה יותר. והלינה המשותפת גם היא השפיעה על אופי השינה – עד שמגיעים אליך כשאתה בוכה אתה כבר מתייאש ונרדם וכעבור כמה לילות נמאס לך לבכות פשוט. ובקיבוץ סדר היום היה גם קבוע יותר כי הילדים היו קמים פחות או יותר בשעה קבועה, וגם זה מסדר איכשהו את היום, ואילו עכשיו אם איילת מחליטה לפעמים להתעורר בשמונה ולא בשש אני ממש לא מנסה לשכנע אותה אחרת, ואז השעות קצת משתנות. וחוץ מזה, אבישג גם היא היתה מקבלת פורמולה לצד ההנקה ולכן גם היא ישנה – לפחות במשך היום – טוב יותר ממה שאיילת ישנה היום וגם זו נקודה שאני צריכה להזכיר לעצמי כשאני משווה בין השינה של אבישג בגיל שבעה חודשים לשינה של איילת. וחוץ מזה, אני מזכירה לעצמי שכשהייתי בהיריון אמרתי לה שוב ושוב – והתכוונתי לזה – שתצא מתי שנוח לה בלי לחץ, ושגם מחוץ לרחם לכל ילד קצב משלו. ומעבר לזה – אבישג היתה לבדה ולא היו אילוצים בדרך להרדמתה כמו אחות גדולה שדורשת כעת את תשומת לבי. ובסוף אני מסתכלת ביומן של אבישג ורואה שכתוב שם, בגיל שבעה חודשים וקצת, שזה בדיוק הגיל של איילת עכשיו "לאט לאט אנחנו מגבשים לנו איזה שהוא סדר יום, שמקל עלי את החיים בצורה משמעותית. אבל הסדר משתבש לא מעט פה ושם, ואפשר לומר שיש יותר אי סדר מסדר." אז הכל בסדר.

מלינה משותפת ללינה משותפת
האם הלינה המשותפת היא שעשתה כל כך הרבה מהנשים ניצולות הקיבוץ שאני מכירה לאמהות שמנסות להיות קשובות יותר לילדיהן? או שאולי פשוט אלה הן חברותי? אצלנו הלינה המשותפת מסתכמת בשינה בחדר עם הבנות, לא באותה מיטה, אלא במקרים חריגים. אם אשן בחדר אחר יש סיכוי רב שכמו אחותי – לא אתעורר. הלילה, בשלב כלשהו כשהעייפות הכריעה אותי, החלטתי לראות מה קורה אם אני לא קמה מיד כשהיא בוכה. כעבור חצי דקה הבכי נרגע. יש יתרונות להמתנה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דפנה לוי  On דצמבר 25, 2008 at 9:11 am

    אוי, ימימה, לבטים של אמהות…

  • אורן  On דצמבר 25, 2008 at 5:07 pm

    טוב. בלי הסימן קריאה 🙂

  • ביילע  On דצמבר 25, 2008 at 5:48 pm

    אמהות אחרות, ילדים אחרים, זמנים אחרים, אבל אותם התלבטויות.
    בהצלחה, והעיקר תהני מהחמודות שלך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: