לא מזדעזעת – תשובה לשוקי

בבת המצווה של שלומציון, לפני כחודשיים, ביקשו ממני אחי וגיסתי לשאת דברים ולברך אותה. ואלה היו הדברים שנאמרו:

שלומציון היקרה

נהוג במשפחתנו לקשור את הברכות לפרשת השבוע וגם אני הייתי עושה כן אלמלא סמכתי על כל הדוברים לפני ואחרי שיעשו זאת. לכן אסתפק בכך שאומר: בתחילת הפרשה מתבשרת רבקה כי תאומים בבטנה, והקשר שלנו לזה הוא שתמיד היית "התאומה" שלי במשפחה. נולדת אמנם כעשר שנים אחרי (פלוס מינוס), אבל סמיכות התאריכים והעובדה שלשתינו אותה פרשה – פרשת תולדות שאת קראת יפה כל כך בשבת וגם אני דרשתי עליה בבת המצווה שלי – היה בה משהו מקרב ולכן אולי תמיד חשתי אלייך אהבה יתרה. 

ועד כאן בענייני פרשת השבוע. 

אני רוצה לספר לך ולאורחים סיפור קצר עלייך, שאני לא יודעת אם את עצמך זוכרת, או אם סיפרו לך אותו פעם. בתחילת האינתיפאדה השנייה, כשהיית כמעט בת ארבע, תקפו מסוקי צה"ל לראשונה מטרות בעזה (נדמה לי שהיתה זו המפקדה של ערפאת), בעקבות אירוע שהחריד את המדינה כולה. כשחזרו המסוקים יצאת עם אביך ואולי גם עם אמך, לראות אותם עוברים מעל סעד. כשחזרת הביתה, ישבת וחשבת קצת ואז שאלת, ילדה שעוד לא מלאו לה ארבע, "בעזה יש גם ילדים?" 

גדלת מאז, ועכשיו את נערה ויש לך עיסוקים רבים, ותחומי עניין שממלאים את חייך. את תלמידה מצטיינת, קוראת הרבה, משוטטת באינטרנט, עובדת מסורה ומנגנת במנדולינה ואני עצמי יודעת כמה את טובה עם ילדים וכמה אני יכולה לסמוך עלייך כשאבישג איתך וכמה אבישג אוהבת אותך. אולם התכונה שהתגלמה באותה שאלה של ילדה בת ארבע היא זו שמייחדת אותך מאנשים אחרים שגם הם תלמידים שקדנים, קוראים ספרים, משוטטים באינטרנט ומנגנים וטובים עם ילדים. התכונה הזו היא היכולת לראות שיש מולך בן אדם ולא כותרת, היכולת להזדהות איתו ועם סבלו, והיכולת לשאול שאלות אם נדמה לך שמשהו לא נעשה כשורה, גם כשהכל נראה לכאורה נכון והגיוני. 

אני מאחלת לך שלא תאבדי את היכולת הזאת כנערה וכאישה בוגרת.

בפוסט הקודם שוקי שאל אותי למה אני לא כותבת למי אני מתכוונת להצביע, ועניתי שבדמוקרטיה חלק מהעניין הוא לשמור על חשאיות, אם זה מה שאני רוצה. אבל מעבר לכך, נדמה לי שכל מה שאכתוב בתחום הפוליטי יהיה קלישאה. לא משהו שלא אמרו לפני ויאמרו אחרי. אז אני יכולה לדבר על הרג ילדים בעזה בבת המצווה של אחייניתי (חודש לפני המלחמה, אגב) ולפרסם את זה בבלוג וזה, כך אני מקווה, לא יהיה קלישאי. אבל להזדעזע בפומבי ממה שנראה ברור מאליו שהוא מזעזע, גם אם לא התנגדתי למלחמה הזאת? זאת לא אעשה, כי אני לא יודעת איך.

לכן אני מודיעה שלא אכתוב על שום דבר שאני לא מתמצאת בו ולא יכולה להעמיק בו את הדיבור, כולל פוליטיקה. כולל לכתוב למי אצביע (אם אצביע, יש גם אפשרות בדמוקרטיה לא להצביע). ואם זה לא מספיק טוב אני מודיעה שאני מזדעזעת מראש ובדיעבד מכל מה שהמוח האנושי הסביר צריך להזדעזע ממנו כמו פרשת הפדופיליה האחרונה, הנשיא לשעבר קצב, מותם של ילדים במלחמות, ובפרט מות בנותיו של הרופא מעזה בשידור חי, העובדה שגלעד שליט עדיין בידי החמאס ועוד, אני רק מתחייבת לא לכתוב על כך דבר – גם לא שאני מזועזעת – אלא אם כן תהיה לי זווית חדשה שתאיר את העניין באור אחר, מקורי וחדשני.

עוד בעניין הזעזוע והקלישאה

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טלי  On ינואר 28, 2009 at 11:07 am

    אבל הרשי לי בכל זאת, כמיטב המסורת הקלישאית, להתפעם, להתפעל ולהתרגש מדמותה של שלומציון שעולה מהברכה שלך, וגם מהברכה הבלתי קלישאית עצמה (-:

    מובן שההחלטה על מה לכתוב כאן כולה שלך, אבל חשוב לי לומר (לכתוב) פה את דעתי, בהקשר הזה.

    אכן, אין דרך להיות באמת מקורי וחדשני אל מול זוועות, ולא נראה לי שנשארו בשפה העברית מילים בלתי משומשות לתיאור זעזוע, בעיקר כשסף הזעזוע של האירועים והמעשים מחריף ומתעצם מיום ליום, בקצב שהשפה לא יכולה, וכנראה גם לא מנסה לעמוד בו.

    מבחינת כתיבה "נטו", באמת אין מה לחדש.
    אבל נדמה לי שזו הבעיה. כיוון שילדים הרוגים זה כבר "לא אייטם", לא חדש, לא מקורי, זה פחות מזעזע. וכיוון שיש פה יותר ויותר אנשים שלא מתנגדים, לא מזדעזעים ואפילו תומכים בזה, אני חושבת שחשוב וחיוני לדבר, לכתוב ולזעוק, גם אם אין משהו מקורי להגיד.

    נדמה לי שיש הבדל מסויים, בין המלחמה, שביו של גלעד שליט ומעשיו של קצב לבין פרשת הפדופיליה.
    כולם מזעזעים ומחרידים, אבל פרשת הפדופיליה היא פשע של אנשים פרטיים, ולכן היא מחרידה, מפחידה ומסוכנת מאוד, אבל היא לא מתבצעת בשם המדינה. כל עוד הנאשמים עומדים לדין ומשלמים על מעשיהם, אין לציבור המזועזע הרבה מה לעשות בנדון. המקרים האחרים, לעומת זאת, שייכים למישור הציבורי, לעניינים חמורים (ומזעזעים…) שהם בכוח סמכותה והחלטתה של המדינה, ולכן כאן יש משמעות הרבה יותר גדולה לזעזוע והתנערות מצד כל מי שמזדעזע מהם.

    כאן אני חולקת עלייך- בדמוקרטיה, אין מי שמתמצא בפוליטיקה יותר ממך. הדמוקרטיה היא של כולם באותה מידה, וחברי כנסת לא מבינים בה יותר ממך או ממני.

    האם לרינה מצליח יש יותר כלים וידע בנושא המשחק הפוליטי ממה שיש לי ולך? בודאי שכן.
    ועדיין, בקלפי, לה ולך ולי יש קול אחד שווה, ולכן לכל אחד מאתנו יש זכות (ולטעמי כמעט חובה) להביע דיעה בנושאים האלה, גם בלי להיות מומחה.

    לגבי הימנעות מפרסום ההצבעה שלי אני מסכימה איתך, בעיקר מפני שאין שום מפלגה שאני מזדהה איתה במאה אחוז ואני לא מוכנה לקחת אחריות פומבית על מה שתעשה בהמשך המפלגה שאצביע עבורה. ועדיין, מתוך התלבטות אמיתית שטרם הוכרעה עד הסוף, אין לי ספק שאצביע לרע במיעוטו בעיני, כדי לא לחזק עוד יותר את אלה שמהם אני הכי פוחדת.

  • ימימה  On ינואר 28, 2009 at 11:01 pm

    🙂

    אם השתמע ממה שאמרתי שלא אצביע אני מוכנה לשחרר רק את המידע הבא: אף שזכותי המלאה לא לגשת לקלפי אני מתכוונת לא לממש את הזכות הזאת בעשרה בפברואר השנה ולבחור במפלגה כלשהי.

    פעם אחת מאז שיש לי זכות בחירה לא הצבעתי, משום שהייתי בחו"ל (תקופה ממושכת, לא לרגל הבחירות).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: