האם אחדל להיות פמיניסטית ביום שבו אצבע לבלונד?

לפעמים שיר הוא רק שיר

כמה יפה ונכון כתבה אבירמה גולן על היוזמה החדשה לקריאה ביקורתית של טקסטים. כמה לא תמיד ענייני ענתה לה אורית קמיר, שתקפה, בין היתר, כאחרונת המיזוגנים, את שערה הבלונדיני (הצבוע, אוי לבושה).

 

פשט לפני ביקורת

כשלימדתי תנ"ך בבתי ספר חילוניים נדהמתי לגלות שתכנית הלימודים משובצת בביקורת המקרא מהסוג שבה נתקלתי רק באוניברסיטה. אין כל רע, חלילה, בביקורת, אלא שהילדים האומללים שלא הבינו את הטקסט כפשוטו כבר היו צריכים להתמודד גם עם הביקורת עליו, התוצאה הביאה לבורות גדולה – הן בהבנת הנקרא הבסיסית והן בחומר הנלמד.

למיטב הבנתי, הבנת הנקרא לא השתפרה במיוחד בבתי הספר בשנים האחרונות, וכך גם לא הגישה של התלמידים לחומרים שהם נכסי צאן ברזל של התרבות העברית. כך שאם תלמידים בבית ספר תיכון בכלל קוראים אלתרמן, פן ואורלנד, דיינו. אם הם גם מבינים את המילים – הרווחנו בענק. אחר כך אפשר להתחיל ללמד אותם לבקר. מי שבמילא מבין את המילים הוא מספיק אינטליגנטי גם כדי להבין את המשמעות הבעייתית שלהן, גם בלי שתכנית לימודים תסביר לו את זה.

 

הכל בעיני המתבונן

אורית קמיר כותבת: "ולפעמים הוא פשוט מקבע תפקידים מגדריים מסורתיים המשמרים את השוליות הנשית (למשל השורות שגולן מזדעקת להגנתן – 'את תרקמי בערב לי כתונת, אני אנהג ביום את עגלתך')." מי בדיוק קבע שהרוקמת בערב כותונת שולית לנוהג ביום את עגלתה? האין זו תפיסה מיזוגנית גם כן? אולי כדאי לשנות את התפיסה הזאת? גם את זה יכניסו לתכנית הלימודים? אני ממליצה.

 

הומור זו לא מילה גסה

לפני כמה ימים שמעתי אצל רזי ברקאי שיר שהחזיר אותי אחורה לימי התנועה, אבל באנגלית. בעברית הוא הלך ככה בערך (אני מצטטת מהזיכרון):

 

עליתי מקאזה עם כל המשפחה

אחי בן ציון ותינוקת שבוכה

הייתי רווק ורציתי להתחתן

מצאתי אחת שאמרה לי כן

הבאתי אותה לאבא שלי

אמרתי לו זו כלה בשבילי

אמר לי אבא, בני תדע

כלה הזאת לאחר יעודה

כי זוהי אחותך מבטן ומלידה

אבל אמך אינה יודעת ואף פעם לא תדע

וי וי, וי לי

איזו בושה במשפחה שלי

 

הייתי עצוב והלכתי לים

פגשתי אחת שקראו לה מרים

הבאתי אותה לאבא שלי

אמרתי לו זו כלה בשבילי

אמר לי אבא…

 

הלכתי לאמא בדמעות שליש

סיפרתי לה על עסק הביש

אמרה לי אמא, בני תדע

כלה הזאת לך יעודה

אמנם זו אחותך מבטן ומלידה

אבל אביך אינו אביך ואף פעם לא יידע

וי וי, וי לי

איזו בושה במשפחה שלי…

 

כשחיפשתי את השיר באינטרנט מצאתי את זה. שוב דן אלמגור. שוב ניתוח מהצד הפוליטיקלי קורקט, אם כי, עם מעט הבנה מעמיקה. נחמד. כמו שאמרתי – לפעמים שיר הוא רק שיר. (גם "כשאת אומרת לא" החמוד להפליא.)

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גיל  On ינואר 29, 2009 at 10:08 am

    ורק חייב להוסיף, שכאשר שרנו את השיר הזה בימי התנועה (פעמים לא מעטות בכלל), היה ברור לחלוטין, שהשליטה במשפחה היא של האם ולא של האב, וכמה שהאב תחמן, האם תחמנית שבעתיים.

    כלומר, מנוגד לחלוטין לתפיסה שרווחה אז שהאשה היא קטנה ושהשליטה היא בידי הגבר. היינו בני 9-10 והכל היה ברור.

  • ימימה  On ינואר 29, 2009 at 10:43 am

    בכלל לא הבנתי בהתחלה איך כל זה יכול להיות. -סומק-

  • גלי  On ינואר 29, 2009 at 11:25 am

    אני לא פמיניסטית ואני בלונדינית לגמרי.
    תביטי על התמונה שלי באתר.
    אני נראית שוודית אמיתית כי יש לי שיער חלק טבעי – ככה נולדתי. נראית ממש גויה.
    אני חושבת שכל הפמיניסטיות הן אידיוטיות.
    למה? כי הן דואגות רק לעצמן ולא דואגות באמת לנשים ולבעיות שלהן.
    כל הרעיון של שחרור האשה גרם לגבר רק לנצל אותה יותר. האשה השתחררה והגבר דופק אותה יותר – תרתי משמע. הגבר אומר: טוב השתחררת אז תתני, מותר, רצית להשתחרר: אז לא צריך להתחתן איתך – לאלה שרוצות, מותר לקבל הכל בחינם, מותר לחיות בלי לתת ומותר לנצל עד הסוף, אפשר לבוא ולדפוק בלי לתת כלום לאשה והיום גברים עושים את זה לנשים משוחררות. כל ההגנות של האשה בכלל נפרצו כי היא השתחררה ואילו הגבר נשאר עם כל הטובות והזכויות: בכל מקום וארגון בוחרים גברים כי האשה משוחררת במילא, אז יש כביכול שוויון זכויות במילא. נו אז תסתמי את הפה ונמשיך לבחור רק גברים. במילא הגבר נשאר מלך כמו שהוא היה ורק נוספו לו עוד זכויות שהאשה העניקה לו על מגש של כסף כאשר היא השתחררה על ידי הפמיניזם. לכן כל מעשי ידי הפמיניסטיות זה רק הבל הבלים. וקשקושים.
    אני בלודינית גאה ולא פמיניסטית וכל הצווחניות הפמיניסטיות הן רק קשקשניות וביחוד אוהבות לצווח כאן ברשימות בלי יכולת לאפשר תגובות כדי שלא יאמרו להן את האמת בפרצוף!
    צריך לחשוב בהגיון מה טוב לנשים, מה יגן על נשים ולפעול לשוויון במקומות הנכונים ולא סתם לצעוק: להשתחרר, אני שווה לגבר, אני רוצה גם וכל מיני קשקושים.

  • ימימה  On ינואר 29, 2009 at 11:35 am

    הבנת הכל הפוך.

    זה שהמהפכה עוד לא הושלמה לא אומר שאנחנו לא צריכות להיות פמיניסטיות! המשפט האחרון שלך הוא מהות הפמיניזם. צריך לפעול לשוויון. בדיוק. מהו אותו שוויון ואיך נגיע אליו – על זה כבר אפשר לדון. האם נגיע אליו אם ננסה להיות דומות לגברים? נדמה לי שפה תסכימי איתי שככל הנראה לא. אבל שוויון זכויות, הזדמנויות, שוויון בשכר, הכרה שווה (לדוגמה, שלרקום כותנות זה לא פחות טוב מלנהוג עגלה) – זה כן. ויש עוד.

    אל תגידי שאת לא פמיניסטית. הגדירי את עצמך אחרת. למדי את הנושא. בבקשה!

  • אסתי  On ינואר 29, 2009 at 11:39 am

    הפוליטית או בשמה החינני והמקוצר – פיסי.

    מה שמעניין זה לראות איך בכל עידן ובכל מקום צצ/ה לו/ה איזה צנזור/ית אחר/ת ומנסה לחתוך, להוריד ולהעלים בשם איזו אג'נדה יפת נפש.

    רק בימים אלו עלתה הצעה בארצות הברית להוריד מתכנית הלימודים את מרק טווין, הרפר לי וג'ון סטיינבק כי ביצירותיהם הידועות מופיעה המילה האיומה "כושי". ועכשיו תחת הנשיא החדש הגיע הזמן לעשות תיקון לעוול ההיסטורי. או משו כזה.
    http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000419971&fid=3317

  • מרית  On ינואר 29, 2009 at 11:58 am

    הלאה הפאנאטיות והצנזורה.
    בני היקר (בן 24 כיום) וידיד שלו בקשו ממני ללמד אותם לרקום.
    ויש קטע נפלא באחת הסאגות האיסלנדיות שבו בחור יפה בשם אולאף הטווס (טווס בגלל היופי, לא בגלל היוהרה) מתקשט ומתייפה לפני שהוא הולך לדבר עם אישה שסירבה להנשא לו משום שמעמדו לא היה מספיק רם לטעמה.

  • דפנה לוי  On ינואר 29, 2009 at 12:26 pm

    איזו נימה משת"פית מאוד לא נעימה – בלשון המעטה- במאמר של אבירמה גולן.
    יש הבדל בין לטעון שלרקום צווארונים של חולצות רוסיות ולהכין ארוחת ערב אלה מלאכות שוות ערך, לפחות שוות ערך, לנהיגת עגלה לבין קריאה לא ביקורתית והטמעה תרבותית של מושגים מפלים ודכאניים בנוסח "תעבור קנאתי שותקת" וגו'.

    והבלונד? בפני עצמו הוא סתמי ובלתי מזיק, אבל בקונטקסט התרבותי שלנו, לפחות בארץ, הוא סמל חזק מאוד ועדות להטמעה של סטריאוטיפים. מה לעשות.

  • דפנה לוי  On ינואר 29, 2009 at 12:28 pm

    גם אני מתעבת את התקינות הפוליטית המזוייפת והפלצנית אבל היא רחוקה מאוד מקריאה ביקורתית של טקסטים, מהכנסה לקונטקסט תרבותי ומהסתייגות מערכים שהחברה כבר אינה מאמצת בעיניים עצומות

  • ז'ניה  On ינואר 29, 2009 at 12:50 pm

    מצטרפת לדפנה.
    את אומרת: "מי שבמילא מבין את המילים הוא מספיק אינטליגנטי גם כדי להבין את המשמעות הבעייתית שלהן, גם בלי שתכנית לימודים תסביר לו את זה", אבל לדעתי זו הנחה שגויה. לא סתם הטקסטים האלה נהיו קנוניים – זה קרה משום שהם באמת מאוד יפים וסוגסטיביים, וככאלה פועלים במישרין על תת ההכרה ומעצבים דימויים בצורה שאחר כך קשה מאוד לשנות. דווקא כמי שיש לה רגישות לשונית אני חושבת שאולי תסכימי איתי שלשפה יש כוח מאגי, היא יכולה לקשור איכויות אסטתיות גם ברעיונות מתועבים ולהטמיע שנאה ושנאה עצמית בדרכים שאחר כך קשה למחוק. טוני מוריסון כתבה על זה ביחס לדימוי העצמי של האדם השחור, ואותו דבר אפשר לומר גם ביחס להשפעה של טקסטים קנוניים על הדימוי העצמי של נשים. זה דיכוי עמוק לא פחות מאי שוויון במשכורות.

    אני נגד לצנזר ולמחוק בשם הפי.סי., אבל לדעתי הקריאה הביקורתית היא צורך חיוני, וצורך חיוני אף יותר הוא למצוא יצירות ראויות שמשקפות דימויים אחרים וללמד אותן לצד הטקסטים שנושאים מסרים מדכאים.

  • ז'ניה  On ינואר 29, 2009 at 12:52 pm

    אסתטיות, אסתטיות.
    כוס אמא של המילים האלה, אני בטוחה שהשטן המציא אותן.

  • מירי  On ינואר 29, 2009 at 1:06 pm

    שמישהי תסביר לי בבקשה את המהלך הלוגי הקושר בין הצעת קריאה ביקורתית של טקסטים לבין צנזורה של תכנים,
    והלוא צנזורה היא ההיפך הגמור מקריאה ביקורתית. צנזורה היא סתימת פיות בעוד קריאה ביקורתית מעודדת ראשים פתוחים.
    גלי – את מפחידה אותי.
    מתחשק לי לקרוא את התגובה שלך בקריאה ביקורתית –
    החל מ'אני נראית שוודית אמיתית' – ניחוח קל של התבטלות עצמית עלה באפי לנוכח המשפט הזה. מה כל כך טוב בלהיות שוודית אמיתית?

    'כל הפמיניסטיות הן אידיוטיות' – ובכן, אמרו לי פעם שמדענים אוהבים לדבר בהכללות, בעוד בעלי הנטיה האמנותית מתעניינים יותר בפרט. האם ההכללה הזו שלך מתבססת על תוצאותיו של ניסוי, או שסתם זרקת מילים באוויר?

    וכו' וכד' וכיו"ב

    בכל השאר מצטרפת לז'ניה ולדפנה.

  • דפנה לוי  On ינואר 29, 2009 at 1:23 pm

    במאמר המאוד אינטליגנטי שלה מהבוקר, לא דיברה על צנזורה, אלא הבהירה כי במשרד החינוך מנסים לעודד קריאה ביקורתית, לא למחוק את הטקסטים מהעולם.

    ואם אנחנו כבר בענייני צנזורה והכוונה והטמעת ערכים בתוך מעטפת אסתטית, כפי שז'ניה כתבה בצדק, נדמה לי שאפשר לערער באותה מידה על כל עניין החינוך הזה של משרד החינוך – שמעצם הגדרתו יהיה מוטה, ומונע ערכים ואג'נדות, וגם קצת מעורר צמרמורת, אבל לשם כך הקימה אותו החברה וזה היעד שהציבה לו, לא?
    (לא הצמרמורת, אלא הסוציאליזציה…)

  • מירי  On ינואר 29, 2009 at 1:35 pm

    בדיוק דפנה, כך גם הבנתי אני. לכן לא ברור לי למה מזדעקים שיש כאן צנזורה מצד משרד החינוך.
    אין כאן צנזורה אלא הצעה לקריאה מאווררת של טקסט שהתיישן רע מבחינה אתית ועם זאת שמר על יופיו. כשהייתי בכתה ד', לפני מליון שנה, המורה עדי נתנה שיעורי בית- לכתוב מחדש את השירים של ביאליק ולהשתמש במילים שלנו. אני זוכרת את ההתרגשות שלי כילדה מהאפשרות לגעת בטקסט הקאנוני ולהתערבב בו. אחר כך קנו לי פנקס קטן והתחלתי לכתוב שירים, כך שבעצם שיעורי הבית ההם הובילו אותי לכתיבה יצירתית.

    ועוד נקודה –
    אם ילדה בגיל הנעורים קוראת טקסט שכתוב בעברית מצויינת, וחתום עליו אלתרמן או אלכסנדר פן, דווקא בגלל השמות הללו ישנה סכנה של קבלה מוחלטת של הנאמר, שהרי זו קלאסיקה, והיוצרים הם עמודי התווך של התרבות העברית. קריאה ביקורתית של טקסט מחייה את הטקסטים, הופכת אותם לרלוונטיים יותר מאשר 'כזה ראה וקדש' שהופך אותם למאובני שפה. אם יתנהל בכיתה ויכוח סביב הטקסטים הללו, הם יחרתו עמוק יותר בתודעה מאשר אם רק יקראו בהם.

  • איריס  On ינואר 29, 2009 at 1:48 pm

    צריך להפריד בין הצבע ובין הבלונדיניזם.

    יש משהו בדברי קמיר, מבלי לפגוע בבלונדיניות (גם אני בלונדינית אוי ווי).
    יש לבלונדיניזם הרבה רבדים, חלקם סקסיסטיים אחרים גזעיים.

    קטע מדיון אצלי בבלוג, הסיכום שלי על "הבלונדינית מהמוסד" ומערכת המשפט
    בניתוח הזה גם אורית קמיר, במידת מה, היא בלנדינית

    הבלונדינית

    נכון שיש לי "שריטה" מסויימת שאני משליכה אותה למשל על לבני, וזה הסטטוס הזה, שנשים בלבד חוות אותו בישראל, של ,הבלונדינית מהמוסד, וזה לא חייב להיות המוסד לתפקידים מיוחדים ההוא, כל מיני מוסדות לתפקידי סיכול מיוחדים. הסטטוס הזה הוא מיוחד קצת, ואני החלתי אותו אפילו על גברת בייניש, בהחלט אשה דעתנית ובכירה, כך שלפחות זה בלי אפליות. גם על גלאון יש לי מה לאמר בהקשר זה, וכתבתי על כך בתגובה לפוסט היפה של חנה בית הלחמי שנקרא "זהבה גלאון לא מייצגת אותי". תקרא ותשכיל.

    תפקיד הבלונדינית מהמוסד קצת מבלבל, כיון שבניגוד לכינוי ולאסוציאציה המתלווה לא מדובר בהכרח רק בהגשת קפה ומציצות פה ושם, מבצעיות כמובן. הבלונדינית מהמוסד תרכוש השכלה ואף סמני כוח לכאוריים, עורכת דין זה משובח, (גם לבני וגם ביניש במקרה זה) והיא אפילו יכולה להיות שרת החוץ ואולי אפילו ראש ממשלה לזמן מה, אבל היא לא שחקן כוח עצמאי. בניגוד לגולדה מאיר למשל, שלא היתה בלונדינית במוסד, ואולי גם תאצר לא מכירה מקרוב.
    הבלונדינית ממונה על יחסי החוץ, ולכן חוץ מאשר יופי חיצוני היא גם מדברת יפה, יש לה חיוך שובה לב, והיא מייצגת ערכים המקובלים על "העולם הנאור". כלומר הבלונדיניות שלה היא הרבה יותר מורכבת מאשר חימצון השיער ודקות הקרסול, היא בלונדינית במובן של "כמו שיקסע" גם במחשבתה וגם בהכשרתה, היא מסתירה ומסווה את היצרים וסוכני הכוח השבטיים הקמאיים של "הלוחמים החשוכים", שומרי השבט, ש"לא ניראים טוב" בעיני הגויים בעיקר, וגם בעיני חלק מן הציבור שלהם. ובשלב כלשהו זה אפילו לא מודע.

    כתבתי על זה פוסט שנוי במחלוקת אולי שניים, על המחלה האשכנזית שנבעה מחיכוך מתמיד עם העולם הנוצרי, והאופן שבו הנשיות היהודית המסויימת נסחרה למען הקהילה, או ההשרדות שלה. אגב גם האצולה הברטונית עשתה אותו דבר עם הסקסונים. זה לא המצאה יהודית ואפילו לא אשכנזית, אבל זה הפך למדיניות בישראל, מה שלא חביב עלי.

    כתבתי יותר מכך, וזה כבר על גבול החופש האמנותי להפליג באסוציאציות ללא כיסוי עובדתי מוצק, שבמידה מסויימת מערכת המשפט הישראלית היא כולה "הבלונדינית מהמוסד" ולכן יש בה הרבה בלונדיניות, והיא בכלל מסווה את ערכי העומק של החברה הישראלית, בצורה מתוחכמת של אימוץ חלקי וחיצוני של "משפט האומות הנאורות" או איך שלא תקרא לזה, וחלק מן התפקיד הזה נעשה במודע. למשל השופט אהרון ברק התמחה בדיפלומטיה מן הסוג הזה, מכסה טפח ומגלה טפחיים, ובסופו של דבר המערכת הזו לוקה בהלם קרב מבעיות הזהות. שכן גם סוכן ההסברה הבלונדיני מתחיל לחשוב שהוא בלונדיני בסוף, ונוצרות בעיות שונות ומשונות.

    ערכתי פעם הצעה לדעתי מרתקת, שאם היתה לי אפשרות הייתי ממשיכה לחקור אותה, לבחון את הפונקציה של מערכת המשפט הישראלית במשקפיים של יחסי גנדר בחברה הישראלית, לאור המתחים בין מערכת הבטחון למערכת המשפט ועוד. משהו באמת מבריק וחריג, אם כי כאמור, יתכן שהוא ספרותי ולא עומד בקני המידה של חומסקי להוכחה דבר דבור על אופניו.

    עד כאן כתב ההגנה שלי, מקווה שהצלחתי לפחות לבלבל אותך.

  • אסתי  On ינואר 29, 2009 at 2:08 pm

    אני חייבת לומר בהכנעה שמה שהבנתי מהדברים (לפחות מהטקסט של אבירמה) הוא שלא הולכים ללמד קריאה ביקורתית אלא שהולכים להעלים את הטקסטים השובניסטים.
    אם טעיתי, אני לוקחת מייד את דברי חזרה ורק רוצה להביע תמיהה:
    למה לעזאזל נזכרו בלימוד קריאה ביקורתית אפרופו שיר שלושת התשובות?
    למה לא הגיעו למסקנה שצריכים ללמד קודם כל קריאה ביקורתית. שזו צריכה להיות המטרה הראשונה והחשובה ביותר בכל מערכת החינוך?
    וקריאה ביקורתית וחשיבה ביקורתית צריכים להיות המהות של מערך הלימודים. מכאן הסיכוי לאמץ סטריאוטיפים שובניסטים או גזעניים או לאומנים הולך ופוחת בכל מקרה.

  • רוני  On ינואר 29, 2009 at 2:45 pm

    זה ביטוי מאוד מוצלח, השאלה רק מה יוצקים לתוכו. הרעיון של שכתוב השירים שבאמצעותו ילמדו – הו הו – גם שירה וגם כתיבה מכבדת נשים עושה לי צמרמורות. זו לא קריאה ביקורתית, זה שכתוב אידאולוגי. פן ואלתרמן היו מזהים את המהלך הרוסי הזה מבית.

    וכמה אגו צריך כדי לשכתב את אלתרמן ופן. ואיזה מין רעיון מופרך זה, ללמוד לכתוב על ידי פסילת שירה טובה על בסיס אידאולוגי.

    לגבי הבלונד – מאוד מתאים לאבירמה גולן. ולגמרי לא עניינו של איש מלבדה ומלבד הספר שלה.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On ינואר 29, 2009 at 3:07 pm

    למה אורית קמיר לא מאפשרת תגובות בבלוג שלה?
    איפה היא מאפשרת ביקורת?
    זה כמו לזרוק חול על מישהו ולברוח

    גם שולמית אלוני בלונדינית
    והיא אמא של כל הפמיניסטיות

  • מירי  On ינואר 29, 2009 at 3:13 pm

    רוני
    מי לדעתך ישכתב את השירים?
    האם במיניסטריון החינוך, לדעתך, עומדים להוציא מכרז פומבי למשוררים מטעם, שישבו כמו בספרים הידועים ובכל מקום בו כתוב איראסיה ימחקו ויכתבו אוקיאניה או להיפך?
    על מה את מדברת, למען השם? אף אחד לא מתכוון לשכתב את הטקסטים לכבוד הדורות הבאים. כו-לה תרגיל כיתתי, מקומי, בחשיבה ביקורתית. מה לא בסדר בזה?

    ואסתי –
    איך יתחילו ללמד חשיבה ביקורתית אם לא יקחו טקסט לדוגמה ויחילו עליו את עקרונות הקריאה הביקורתית? לא הבנתי את מה שכתבת כאן. זה מקרה ביצרנגולת קלאסי.

  • ז'ניה  On ינואר 29, 2009 at 3:17 pm

    רוני, מי דיבר על פסילת שירה טובה על בסיס אידיאולוגי? כאן בתגובות לא ראיתי אף אחד שתמך ברעיון הזה. דובר על דרכים להתמודד עם הדימויים המזיקים שהשירה הזאת יוצרת, מבלי לפסול את הערך האסתטי שלה. אחת הדרכים האלה יכולה להיות הניסיון לפרק את הפטישיזציה (זאת מילה בכלל?) של הטקסטים ה"מקודשים". לא לפסול אותם, לא ללמד במקומם גרסאות משוכתבות, אלא לאפשר לתלמידים לזהות את המניפולציות שהם מפעילים באמצעות כלים אסתטיים, בין השאר על ידי כך שהם יתנסו בעצמם ביצירת מניפולציות כאלה. לדעתי אם זה ייעשה בהדרכתם של מורים טובים, זה רק יעמיק את ההערכה של התלמידים ליופי של היצירות, לצד ההכרה בבעיתיות שלהן.

  • ז'ניה  On ינואר 29, 2009 at 3:22 pm

    מירי ואני כתבנו במקביל דברים דומים.
    רציתי להוסיף שלמיטב זכרוני לך עצמך היו כמה טקסטים חזקים על הנזק של ייצוגי הגוף האנורקטיים לדימוי העצמי של נשים מלאות. תארי לך מורה לתקשורת שמביאה לכיתה מודעת פרסומת קלאסית שמקדמת דימוי גוף נשי אנורקטי, ומציעה לתלמידים לצלם גרסה מעצימה של אותה מודעה. גם את זה היית פוסלת?

  • מיכל  On ינואר 29, 2009 at 3:31 pm

    גם אני כתבתי על זה ימימה, רק שדעותינו מנוגדות:
    http://www.notes.co.il/michal/52374.asp

    עכ"פ: למיטב הבנתי לא שכתבו דבר, כלומר השירים הובאו בניסוחם המקורי. כחלק מהלימוד התלמידים התבקשו למצוא את הניסוחים הפוגעניים כלפי נשים ולנסות לנסחם אחרת.
    אינני מאמינה כי מישהו מהמורים או התלמידים חשב אפילו לשבריר כי הוא מועמד להחליף את המשורר המקורי בהוצאת המהדורה המודפסת הבאה:) תרגיל בכתה. זה הכל.
    לכן לא ברור לי על מה ולמה יצא קצפה הרב של אבירמה.

    מצטרפת כאן לז'ניה, מירי ודפנה, למרות שאינני בטוחה שגוון השיער של הכותבת רלוונטי כהוא זה לתוכן כתיבתה, למרות עולם התוכן שמודבק אליו, לצערנו, בחברה.

    אפשר לומר, ימימה, ששיר הוא רק שיר, אבל לטעמי כשמביאים תוכן ללימוד בכתה, והוא כל כך צורם בהיבט הזה, זה דורש התיחסות.
    אינני חושבת שמישהו ניזוק מכך, גם לא המאגר התרבותי הקאנוני שלנו. להיפך.

  • יודית שחר  On ינואר 29, 2009 at 5:10 pm

    כשאני מביאה שיר לתלמידים שלי, תדבק לשוני לחיכי אם לא אתייחס לתוכן איום ונורא כמו "תעבור קנאתי שותקת ותשרוף את ביתך עלייך" .
    ואם מורה מלמד שירה בלי להתייחס למהות או לתוכן זה באמת איום ונורא.
    כלומר, מה שרציתי לומר הוא שאורית קמיר כותבת דברי טעם והיגיון כהרגלה, ולא הבנתי מה לא בסדר בדבריה.
    אבירמה היא זו שהגיבה תמוה על ההחלטה האלמנטרית של משרד החינוך.

  • ימימה  On ינואר 29, 2009 at 9:03 pm

    שיש ללמד קריאה ביקורתית. נדמה לי שלקחו את הדוגמאות הקיצוניות האלה בשביל הפופוליזם – יאללה, אנחנו הולכים להיכנס באלתרמן ובפן.
    כאילו שצריך להיות גאון גדול כדי להבין ששורה כמו "עלבונות של זרים בי נקמת פי אלף" או "גם למוות אתה קיללתני לא פעם" היא בעייתית.

    מצד שני, מה באמת יגידו על השיר – נו, אני חוזרת על עצמי – החביב באמת "כשאת אומרת לא"? שזה הזמנה לאונס? פה יש סכנה לבולשביזם תודעתי. הרי זה שיר על בחור אומלל שלא יודע איך לחזר. והוא בהחלט הובא בתור אחת הדוגמאות לשירים שצריך לשנות, לקרוא בביקורתיות וכו'. ואפילו דן אלמגור הוסיף לו בית כדי להיות תקין פוליטית.

    ומה באמת עם טקסטים כמו ההוא של אורלנד מלמעלה – שוב יכניסו לנו לראש שרקמת כותנות זו מלאכה נשית בזויה? בוודאי איש לא יעלה בדעתו לומר שזו מלאכה "נשית" ומי יודע איפה היה הגבר הנוהג (שימו לב – בעגלתה של הגברת, לא בעגלתו!) אלמלא היתה מישהי שרוקמת לו כותנות. זה לא פמיניזם, כמו שנשמע מרוח הדברים

    בקיצור, יש פה לא מעט מוקשים.

    אומר רק שכנערה – שכל תודעה פמיניסטית היתה ממנה והלאה, ידעתי בכל זאת לזהות את הבעייתיות בשירים כמו זמר שלוש התשובות ובשירים אחרים (כמו "קח לך אישה ובנה לה בית" למשל – שזו שורה שוביניסטית לכל הדעות.)

    זה לא כל כך מסובך.

  • טלי  On ינואר 29, 2009 at 10:46 pm

    (וסליחה אם שכחתי מישהי בלהט התגובות פה).

    אני לא משתגעת על תרגיל השכתוב, אבל כפי שכתבה מיכל- זה סה"כ תרגיל בכיתה, לא שונה בהרבה מהתרגיל(שגם עליו אני לא משתגעת…) "כתוב במילים שלך".

    אני לגמרי נגד צנזורה של שירים, ולגמרי בעד ללמד קריאה ביקורתית. גם לי לא ברור על מה יצא קצפה של אבירמה גולן, כשאף אחד לא דיבר על צנזורה, אבל אני מסכימה, ימימה, שקמיר ענתה לה לא תמיד בענייניות.

    ואגב, ימימה, אכן הכל בעיני המתבונן. אני, למשל, חושבת ש"קח לך אישה ובנה לה בית" הוא שיר חביב, רומנטי ולא מזיק ו"כשאת אומרת לא" מעצבן ומקומם.

    אבל מה שחשוב פה הוא לא מה דעתי על השירים האלה, אלא שאי אפשר בדיוק לקבוע פה שמשהו הוא "לכל הדיעות", וכאן, בדיוק כאן, נכנסת לתמונה החשיבה הביקורתית.

    אם (לו?…) את ואני היינו לומדות באותה כיתה, אצל מורה טוב/ה, אפשר היה להפוך את חוסר ההסכמה בינינו על שני השירים האלה לדיון מרתק ומפרה על יחסי נשים-גברים ואולי גם על אמנות. במקרה כזה כולם היו יוצאים נשכרים וגם מרוויחים היכרות עם שירים משמעותיים ויפים בתרבות הישראלית. לפי מה שאני הבנתי מכל הרעש, זו בדיוק הכוונה של תכנית הלימודים הזאת.

  • יוליה  On ינואר 30, 2009 at 12:33 am

    שאתן מצליחות להרוס את האמ אמא של השירים.
    כבר אי אפשר לכתוב דימוי בשקט?
    ישראלים רוצחים ילדים בעזה, אבל אתן מתרגשות מדימוי. נו באמת.
    מותר לגבר לקנא לאישה, מותר לו לפנטז מותר לו לכתוב שיר ולהגיד לה שקנאתו תעבור ותשרוף. יש הבדל בין הפנטזיה לבין המציאות.
    אבל זה מה קורה כשלקבוצת אנשים כבר אין הבדל כזה:
    יש פנטזיה להעלים את עזה ומממשים אותה, ולכן גם לא יכולים להבחין בין פנטזיה של גבר למימוש שלה. מותר לגבר לפנטז על אונס, וזה אפילו רצוי אם זה נותן לו פורקן. אסור לו בתכלית האיסור לאנוס. אתן באמת לא רואות את ההבדל בין שיר למציאות?
    מותר לדמין ורצוי: כל מעשה אומנות הוא סובלימציה כזו.
    בלי זה אין אומנות.

  • efyska  On ינואר 30, 2009 at 8:12 am

    אני מסכימה בדרך כלל עם כל מה שאורית קמיר כותבת.
    אבל הפעם – הקישור לצבע הבלונדיני האשכנזי היה פגום בעיני.
    יש צורך בקריאה ביקורתית, יש צורך במודעות מגדרית בבתי הספר, יש צורך לדעת את הטקסטים וגם לנער אותם קצת.
    בכל מקרה יופי של פוסט וגם יופי של שיר.

  • ז'ניה  On ינואר 30, 2009 at 8:33 am

    בואי נסגור על זה שלגברים מותר לפנטז שהם אונסים אותנו ולנו מותר לפנטז שהם לא.

  • מירי  On ינואר 30, 2009 at 9:53 am

    ליוליה –
    אלכסנדר פן היה גבר מכה. לפעמים גבר מכה הוא לא דימוי. כשאת מביאה את עזה, בדיון על קריאה ביקורתית, כמשל ללא-דימוי: האם את מחזקת את הרצון להעלים אותה או מחלישה אותו?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: