המטרידן הטלפוני וטושטוש החתולה

סיפור מהחיים


בוקרו של 13 במאי 1999 התחיל כמו כל בוקר רגיל. התעוררתי בדירתי הקטנה, יצאתי להאכיל את חתולי החצר, הכנסתי את טושטוש לאכול בבית כי היא העדיפה תמיד את חברתי על פני חברת אחיה, אמה ושאר חבריה, הכנתי לי קפה והתיישבתי ליד המחשב לעבוד. אחרי כמה דקות עבודה שמתי לב שטושטוש לא יצאה מהבית כהרגלה. ניסיתי להסביר לה שחלק מהחוזה בינינו הוא שהיא רק אוכלת בבית אבל לא גרה כאן. זה לא עזר. לא שאלתי שאלות ולא התווכחתי, פשוט השארתי אותה בבית, עד שיצאתי לקנות לחם. היא סירבה לצאת, אבל זה כבר היה מוגזם. לא נהגתי להשאיר אותה לבד בביתי, אז הוצאתי אותה בעדינות והלכתי. כשחזרתי היא חיכתה לי ליד הדלת והתעקשה להיכנס. שוב לא אופייני, אבל הסכמתי. היא הסתובבה בחוסר שקט בבית, ואז הגיע הטלפון.

"היי, זה ירון. שכחתי את המאמרים בפסיכולוגיה…” פתיחה לא רעה למטרידן, תודו, בהתחשב בכך שבאותה תקופה עיקר פרנסתי הגיע מתרגום מאמרים לסטודנטים ושהתואר הראשון שלי הוא בפסיכולוגיה. אין לי מושג מה הוא ידע, אבל הוא קלע בול. וגם היה לו קול נחמד. צעיר כזה, קליל. נו, כמו סטודנט לפסיכולוגיה. אז זרמתי עם זה ואמרתי לו שהוא לא שכח אצלי שום מאמרים בפסיכולוגיה והשתהיתי עוד קצת ככה שהיה לו מספיק זמן להציע שבכל זאת ניפגש.

עכשיו, הוא נשמע נחמד ולא מזיק, וההצעה שלו, כפי שהוא הציע אותה נשמעה קצת כמו פנטזיה של נערות רומנטיות פותות, מה שלא היה שונה במיוחד ממה שהייתי אז. בואי ניפגש בחושך, בעיניים עצומות, כמו בטנגו האחרון בפריז (נדמה לי שזה היה מה שאמר). הייתי מסכימה אולי אבל אני גם בחורה מציאותית ולא יכולתי להתעלם מהמציאות בבית – טושטוש החתולה כבר התחפרה עמוק בתוך השמיכה שלי, וזה היה הזמן להוריד אותה משם במהירות, תוך כדי שיחה בטלפון. טושטוש התמרמרה מהרעת התנאים ושבה להתחפר בשמיכה. הורדתי אותה שוב ורק אז ראיתי שהיא דולפת. מבט נוסף גילה קצה של רגל מבצבץ מאחוריה. ידעתי שהיא מעוברת, אבל היא היתה כה קטנה שלא חשבתי שזה כבר קרוב. כל כך התרגשתי שסיפרתי על כך בשמחה לירון בטלפון וניסיתי לחשוב תוך כדי השיחה מה לעשות, כי בשום פנים לא רציתי המלטה על המיטה. הוא לא עזר במיוחד, וממש לא התרגש, אלא ניסה לקדם את רעיון הפגישה שלנו. הייתי אמנם רווקה אבל לא עד כדי כך נואשת וקהת חושים. מי שלא מתרגש מעניין כה דרמטי בעברו השני של הקו כנראה לא ממש מתעניין בי. הוא היה אובססיבי. בחרתי לא להתייחס לזה ובכל זאת התייעצתי איתו מה לעשות. לא הצלחתי לחשוב על כלום. הוא לא עזר, אז אמרתי לו שזה הרגע לנתק כדי שאוכל לדבר עם מישהו שייעץ לי טוב יותר ממנו. הבנתי שגם אם הוא לא מזיק, מה שכבר בכלל לא הייתי בטוחה בו, אני לא רוצה קשר עם איש כזה. ניתקתי וניקיתי את המחשבות. פיניתי את המדף התחתון בארון הבגדים, והנחתי עליו מגבת שהסכמתי לוותר עליה. הכנסתי את טושטוש וסגרתי את הדלת כמעט עד הסוף. כעבור שעה לא יכולתי לכבוש את הסקרנות והצצתי. שני גורים שחורים שכבו ליד טושטוש המותשת והמרוצה. סגרתי שוב את הדלת. ואז ירון התקשר שוב. אולי לא הייתי חד משמעית בסירובי, אולי הוא הבין מזה שהסירוב תקף ליום זה בלבד, בגלל החתולה שהמליטה, כי הוא המשיך להתקשר עוד כמה פעמים אחרי זה עד שהבהרתי לו שאני לא רוצה לדבר איתו.

לחתולים שנולדו קראתי נועם וליאור על שם שניים מחברי שנולדו בתאריך זה. מכיוון שלא ידעתי מה מינם (של החתולים) חשבתי שאלה שני שמות יוניסקסיים מספיק טובים. רק אחד מהם שרד. אני לא יודעת מי. הם נראו בדיוק אותו דבר.

מאוחר יותר סיפרתי את הסיפור לחברותי. שתיים מהן סיפרו על סיפור דומה שקרה למישהי שהן מכירות, רק בלי החתולה, וסיפרו (בלי הרבה פרטים) מה קרה למי שנענתה להצעה והתחרטה על כך אחר כך. הפרטים היו חסרים מן הסתם משום שמי שנפגשה איתו חשה אשמה על תמימותה. נשים נוטות להיות כאלה לפעמים, ואין להאשים אותן. הפתיח שלו היה מפתה, הוא נשמע בן אדם נורמלי, הקול היה נחמד – למה לא? אני מכירה את עצמי. גם בלי טושטוש הייתי עוצרת את עצמי ולא נפגשת איתו – גם כבחורה רומנטית ונוטה לפנטזיות היתה לי מידה בריאה של חשדנות טבעית. אבל טושטוש בהחלט עזרה.

ואחת המסקנות שליוו אותי מאז היתה שכל מה שהבן אדם (או החתול) צריך כדי ללדת בצורה נוחה הוא שקט ופרטיות. את המסקנה הזו יישמתי תשע שנים לאחר מכן, בבוקרו של 13 במאי 2008, כשהצלחתי לצמצם ככל האפשר את ההתערבויות החיצוניות בלידתה של איילת.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צבי  On פברואר 1, 2009 at 4:25 pm

    וימימה, גם ישנם גברים הנוטים להיות כאלה. רגישות, קשב, אמפתיה, ועוד, אינן תכונות בנות-מגדר.

  • טלי  On פברואר 1, 2009 at 4:34 pm

    אכן, טוב להקשיב לאינטואיציה (בשני המקרים, ובכלל)…

    מעולם לא הבנתי את הבחורים שחושבים ש"ייצא להם משהו" מטעות במספר או ממסווה של טעות.

    לפחות זכית (וזכינו אנחנו) בסיפור מצויין.

  • יוסי  On פברואר 1, 2009 at 4:50 pm

    סיפור יפהפה!

    (ואיזה עוד דברים יפים קרו לך בשלושה עשר למאי?…)

  • ימימה  On פברואר 1, 2009 at 9:21 pm

    אבל לא הבנתי את ההערה, צבי. האם אמרתי שרגישות, קשב ואמפתיה הן תכונות נשיות בלבד בסיפור, או שהשתמע ככה?

  • שחר  On פברואר 2, 2009 at 12:08 am

    ולא רק בגלל שיש בפנים המון חתולים

  • שירה  On פברואר 2, 2009 at 9:47 am

    לפני 14 שנה התחלתי לצאת עם בחור שתקן.
    בפעם הראשונה שבא לבקר אותי בדירתי הביא עימו שתי מתנות: אננס בשבילי וכדור קטן עם פעמון לחתולה שלי.
    זאת לא היתה הסיבה היחידה שהחלטתי לבסוף להתחתן איתו ולהביא איתו ילדים לעולם, אבל באותו רגע התחלתי לראות אותו באור חדש.

    ימימה, הסיפור יפה מאד, תודה!
    וכן, צבי וטלי , יש כל מיני בחורים וכל מיני אינטואיציות.

  • ימימה  On פברואר 3, 2009 at 9:04 am

    שירה, סיפור יפה יש גם לך. 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: