סתם יום של חול

אתמול הלכתי לבקר את אבא בבית חולים. הוא כבר היה בדרך להשתחרר, והכל היה מביך קצת, אף על פי שזה אבא שלי. הוא היה בבגדי בית חולים ונראה חולה כזה, וזקן, פתאום, אחרי שכל השנים היה אבא צעיר ממש, גם אם לא כרונולוגית. חוץ מזה, אין לי הרבה דברים לדבר עליהם עם אבא שלי, מוזר ככל שזה יישמע. או שאולי זה לא מוזר? מה כבר יש לאבות זקנים לספר לבנותיהם, אמהות צעירות? ומה כבר יש לאמא צעירה לספר למישהו שאינו אמא צעירה בעצמה? כל דיבורי ההבל על הילדות משעממים עד מוות את כולם, כולל את אבי הילדות. ודברים אחרים – ספרים שאני לא קוראת וסרטים שאני לא רואה, והצגות שאני לא הולכת אליהן וכמובן ספרים שאני לא כותבת ותסריטים שאני לא כותבת ומחזות שאני לא כותבת – בקיצור, אין על מה לדבר. יכולתי אולי להשתתף בשיחת הבשר שערך שם שותפו לחדר, טריפוליטאי בגיל העמידה שמתיימר להבין בבשר ומדבר כמו קלישאה מהלכת, אבל הוא לא נתן לאיש להכניס מילה, מסוג האנשים שברגע שהם רוצים להעביר רעיון לא חשוב מי עומד מולם, הם יספרו לו על זה, גם אם הרעיון הוא טיפשי וחסר ערך כמו איזה בשר הוא אכל ביום העצמאות בכל חמש השנים האחרונות ואם הוא היה איכותי, או כמו שהוא קרא לזה "מקובל", או לא ולמה. ומאיפה הגיע כל זה, כי אבא שלי אמר שכלולן הוא הזריק הרבה יותר זריקות בחייו מכל הרופאים שהוא פוגש. נו, אז התחיל דיון על בשר עוף של פעם ושל היום, על ביצי חופש ועל תרנגולות אורגניות. לא שאין לי מה להוסיף לדיון כזה, אבל לא היה מתי. וזה באמת גם לא מעניין. נשארתי קצת ואז הלכתי. ביציאה נזכרתי שאני צריכה לקנות סנדלים דחוף ושיש שם מרכז מסחרי אז עצרתי בחנות למוצרים אורטופדיים וקניתי סנדלים נוחים לקיץ. מיד כשיצאתי משם התפרקו לי הסנדלים הישנים שלי. עיתוי מושלם. התיישבתי בצד ונעלתי את החדשים. את הישנים שמתי בשקית וחשבתי שפעם הייתי אומרת לעצמי, אני אביא אותם לאבא שלי והוא יתקן ומיד חשבתי שמה אני כבר מפילה דברים על אבא שלי. לא שהוא לא יכול לעשות את זה, בסך הכל הוא עבר ניתוח קטן ומרגיש עכשיו מצוין ותיקון סנדלים זה עדיין משהו שהוא יכול לעשות עם יד אחת קשורה מאחורי הגב, אבל בכל זאת, העיתוי.

בבית מצאתי בחצר את מחמוד שעדנה הביאה לעשות לה כל מיני עבודות תחזוקה וגינון. זה התחיל מזה שהוא עבר לידנו בשבוע שעבר וצעק "גנן, גנן" והיא אמרה לו שהיא עושה הכל לבד, אז הוא הסתכל עליה בעיניים עצובות ואמר, תעשי לי את הספתח של הבוקר בשביל פרנסה לילדים. אז עדנה שאלה אותו אם יש לו מסור וביקשה ממנו לגזום לה כל מיני דברים בחצר מאחורה. השבוע הוא שוב היה כאן ביום ראשון, הפעם לעבודות תחזוקה, לא גינון. שאלתי על זה את עדנה, וגם ראיתי שהבן שלה מסתובב כאן אז היא אמרה לי שהבנים שלה צעקו עליה שהיא מטורפת, וכך גם נשותיהם, אבל הוא נראה לה בן אדם טוב ובכל מקרה, היא משאירה את הדלת פתוחה שאם יקרה לה משהו, ומהבוקר כל חצי שעה מישהו מהבנים שלה מתקשר, ועכשיו הבן הזה, עומר, בא להיות איתה, לפקח על מה שקורה שם. מהשיחה בין עומר לעובד ששמעתי מתוך הדירה שלי הבנתי שהוא מהשטחים, עומד כל בוקר במחסום שעות הלוך וחזור, ויש לו אישורי עבודה וקוראים לו מחמוד. אז אתמול הוא שוב היה כאן, ועדנה הלכה באיזה שהוא שלב ואף בן שלה לא היה פה לפקח. ישבתי בבית עם איילת ותכננתי מה אני עושה אם חס ושלום הוא נכנס אלינו לרצוח אותנו בזמן השינה, מאיפה אני בורחת, מה אני עושה עם איילת. חשבתי על קפיצה מהחלון בחדר השינה, אבל הוא טיפה גבוה מדי, אז אולי לזרוק קודם את המזרן של אבישג למטה או את כרית ההנקה של מילגה שלא השתמשתי בה כמעט. אני עדיין יכולה לקפוץ עם איילת ביד אחת, אם כי זה לא יהיה פשוט, ובכל מקרה, עברה לי בראש המחשבה שצריך להתקין מנעול לחדר השינה, לא משהו רציני, אולי רק קרס כזה כמו בשירותים ובמקלחת, רק כדי לעכב אותו. ותוך כדי שאני חושבת על זה נזכרתי בשקית הבגדים שהוצאתי במעבר מחורף לקיץ שמחכה פה שאורי ישים בנקודת האיסוף ליד העבודה שלו והחלטתי שאם כבר, אני אתן אותה למחמוד. הוא שמח מאוד, ונראה באמת כמו בן אדם שרק רוצה להתפרנס. נתתי לו גם מים. וגם את הסנדלים הישנים. הוא בטח יידע איך לתקן אותם.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ריקי כהן  On מאי 7, 2009 at 12:15 am

    הסיפור שאב אותי פנימה. הכנות חותכת. תמשיכי עוד.

  • מיכל  On מאי 7, 2009 at 1:08 am

    .

  • איילת  On מאי 7, 2009 at 7:22 am

    ומה, רוצחים בפוטנציה לא צריכים להתלבש?

  • כליל  On מאי 7, 2009 at 10:47 am

    לפעמים בשיחה אפשר רק להקשיב (למרות שיש דברים להגיד)

  • ימימה  On מאי 7, 2009 at 11:56 am

    לכן. 🙂

  • טלי  On מאי 7, 2009 at 4:20 pm

    וגם כמו ריקי (-:

  • נבט חיטה  On מאי 7, 2009 at 10:01 pm

    הלוואי והיו לי עוד הרבה ימים ושנים נוספות לדבר עד אינסוף עם אבא שלי שתמיד מעניין לשוחח איתו על כל נושא שרק ארצה, מקשיב ומוסיף מחוכמתו ויופיו.
    והלוואי וזה היה בסך הכל ניתוח קטן והוא כבר בדרך להשתחרר. ואיך כל המובן מאליו כבר אינו מובן מאליו…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: