מיהו ילד מוזנח

ילדה עם נדנדה
ליד הנדנדה עומדת ילדה לא מוכרת בת שנתיים לכל היותר. היא מנדנדת את הנדנדה של הגדולים כשאבישג באה לחטוף לה אותה. בזווית העין אני רואה את ההתרחשות וניגשת לאבישג להסביר לה שלא כך עושים. ואז אני מחכה שמאיזה שהוא מקום תצוץ אמא נאמנה לכללים הבלתי כתובים של הגינה ותאמר גם היא לבתה שלא ככה עושים, זאת אומרת, צריך לפנות את הנדנדה אחרי זמן מה, בעיקר אם את לא מתנדנדת אלא רק מנדנדת נדנדה ריקה. עוברת דקה, עוברות שתיים, שלוש – הילדה, אני מזכירה, בת שנתיים במקרה הטוב – נדמה לי שרק בדקה הרביעית או החמישית אמא אחת במרחק שלושה מטר מאיתנו מניחה את הסיגריה ומרימה את הראש כדי לבדוק איפה התינוקת שלה.

אבא עם עיתון
אבא של אלעד הוא בוודאי לא אבא מזניח, לפחות ככה זה נראה על פני השטח. אבל כמו אבות רבים הוא בא לגינה עם עיתון. וככה קורה שאני היחידה שרואה את אבישג ואלעד נכנסים לאזור שבו אנחנו לא יכולים לראות מה קורה, ואחריהם איש מבוגר שאינו נראה קשור לאף ילד בסביבה. אני מחזירה אותם לגינה ומסבירה שחשוב שנראה אותם. בפעם הבאה שאלעד מנסה לגרור את אבישג לשם אני רואה אותה מרחוק מסבירה לו משהו, מן הסתם שאמא לא מרשה. יש מקומות שבהם, תודה לאל, היא לא בודקת גבולות. אבל אפשר לראות שהיא נקרעת. אני חוזרת לשם כדי לחזק את המסר. כשאת יוצאת עם שתי ילדות לגינה את חייבת ראייה של זיקית – כל עין לכיוון אחר.

אמא על רכינוע
אולי זה יישמע צדקני, וזה באמת לא ענייני שהאמא עוברת בגינה עם הרכינוע שלה, נותנת לבתה נשיקה ורוכנת לדרכה, אבל לעזאזל, אבא עם עיתון מספר 2, אם הבת שלך יושבת על הנדנדה רבע שעה (ואף אחד, אגב, לא בא לנדנד אותה בזמן הזה), תרים את העיניים מהדפים המצהיבים ותזיז אותה משם, כי יש עוד אנשים בגינה. אם זו הזנחה או לא הזנחה זה לא ענייני, אבל כשזה בא על חשבון אחרים זו כבר לא צדקנות.

יד
רגע לפני שאנחנו חוצים את הכביש אני מגששת אחר היד של אורי. שנייה לאחר מכן אני מבינה – זה לא שאנחנו כאלה רומנטיים, אני פשוט כבר לא רגילה לחצות כביש בלי לגשש אחר היד של מי שעומד לצדי. (ויום למחרת כמעט עשיתי את זה לחברתי שירה.)

ארבע לפנות בוקר
בארבע לפנות בוקר, אחרי שעה וחצי של ניסיונות הרדמה, אני פורשת לחדר אחר ונותנת לאיילת לבכות. כעבור זמן מה אני חוזרת ומרגיעה ואז מחזירה למיטה. אני נשכבת במיטה לידה. היא שוב בוכה ואני לא מרימה להרגעה, כי כמה אפשר. כעבור כמה דקות היא נרדמת במיטתה. אני מלטפת אותה. זו הזנחה? נדמה לי שזו הישרדות.

שנת צהריים
שנת הצהריים צריכה להיות לפחות שעתיים, לשיטתי. אבל כשהיא לא, איילת ואני מאריכות אותה בעזרת ציצי במיטה. ואז, אם אני רוצה לקום ולהשאיר אותה שם, זו הזנחה? מסביב למיטה שלי אין מעקה. אני מניחה כריות על הרצפה למקרה של נפילה ומאזינה היטב לכל רחש שלא תתעורר בלי שאשמע. אני לא עושה את זה הרבה, ובינתיים השמיעה שלי מצוינת.

הומלס הבית שלנו
מתינוקת ופעוטה חשדנית וסגורה הפכה אבישג לילדה דברנית ומאירת פנים לכל, ואני תוהה מתי מגיע הגיל שבו מתחילים להזהיר אותם מפני זרים. התהייה מתעוררת בעיקר בכל פעם שאנחנו חולפות על פני ברוך, הומלס הבית שלנו. ברוך מסתובב בשכונה יומם ולילה. אני מאמינה שיש לו גם בית, אבל רוב הזמן הוא בחוץ, שואל "מה שלום המותק שלי?” כשאנחנו עוברות, או אומר, “איזה כיף,” כשאני נושאת את איילת על הידיים, או "שבת שלום,” ביום שישי. למרות המראה הדוחה, לא נראה שהוא מזיק. לפעמים נדמה לי אפילו שיש השפעה חיובית לשהות של בשכונה – הידיעה שיש מישהו שנמצא כל הזמן ומכיר את כולם ורואה הכל. ובכל זאת אני תוהה מה עלי להגיד לאבישג, שכבר מכירה אותו ועונה לו בחינניות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ריקי  On יוני 17, 2009 at 12:18 am

    הסיטואציות שאת מתארת. אני לא זוכרת בת כמה אבישג, אבל אולי לא הייתי מסבירה לה כעת את מצבו אלא אומרת משהו כללי. לגבי אזהרה מזרים, זו דילמה ובתור אלופת החרדות, אני כן חושבת שאפשר כבר להנחיל כללים בסיסיים, יונתן יודע שלעולם לא הולכים אחרי זר, גם אם הוא טוען שהוא מכיר את אמא .

  • הרצל  On יוני 17, 2009 at 4:45 am

    את בנותיי, מתוך מודעות וכוונה, מעולם לא הזהרתי מפני זרים. יהיו מספיק כאלה שישמחו לזרוע בהם פחד ורתיעה ואין סיבה שגם אני אצטרף אליהם. אני גם בכלל לא בטוח בתועלת המעשית של אזהרות כאלה. זה לא שכל אדם שני הוא מתעלל פוטנציאלי. אני כן בטוח בהשפעה השלילית של זריעת פחדים ורתיעה מאנשים אחרים. אם נכפיל את החששות שזורעים בלב הילד הבודד במיליוני ילדים שגדלים באווירה כזאת לא קשה לדמיין את ההשפעות השליליות של גישה כזאת.

  • ימימה  On יוני 17, 2009 at 8:24 am

    זו לא בדיוק דעה לא מקובלת. בהחלט משהו שאני חושבת עליו גם. כמו בכל דבר בהורות – איפה עובר הגבול בין הגנת יתר לבין גישה הישרדותית בריאה. ועובדה, עדיין לא אמרתי לה דבר על ברוך, גם משום שאני מתלבטת בעניין הזה – האם הנזק שאגרום לה כשאזהיר אותה מפני אדם לא מסוכן גדול מהנזק שהוא יכול לגרום, בהיותו אדם לא מסוכן (כמובן, לפי שיקול דעתי, אני לא יודעת הכל).

  • שרון רז  On יוני 17, 2009 at 9:03 am

    כתבת מאוד יפה, במיוחד על ה-יד
    מזדהה עם הרבה מהדברים
    לא מבין איך אפשר לשבת בגן שעשועים ולקרוא עיתון כשילדיך משתעשעים במתקנים הלא בהכרח בלתי מסוכנים
    אפשר ליפול ולהיפצע בכל כך הרבה דרכים בגן שעשועים שזו חובה של הורה לפקוח עיניים, להיות רגוע, אבל לפקוח עיניים, ולא לפתוח עיתון

  • הזוייה  On יוני 17, 2009 at 9:21 am

    היא התעלמות, אי מתן פִידְבֶּקים, מילים טובות וחוסר תְּשׂוּמַת לֵב שהופכת לשגרה.
    כל השאר שולי.
    לעולם לא אצליח להבין את ההורים- גם אימהות – שבאות לגינה ומקשקשות עם החברות ופתאום נזכרות שיש להם ילד אי שם- ואני רואה את זה בצעידות שלי בפארק הירקון.
    אין יום שחולפת לי במוח המחשבה, מדוע אנשים מביאים ילדים, כשמתנפצת להם הפנטזיה בפרצוף שילד הוא עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ שדורש השקעה עצומה. ואני רואה את זה אצל אחותי, עם שני תינוקות, העייפות, הניסיונות האינסופים לתת אותם למי שרק יכול. כדי לזכות בהקלה של שקט, כאילו מדובר על מבחן לליקוי למידה שמבקשים זמן נוסף כי קשה להם.
    האם ילד הפך להיות מַטָּלָה קשה, או הורה שלוקח אותו לגינה כי צריך- עושה זאת כְּדֵי לָצֵאת ליְדֵי חוֹבָה.

  • ימימה  On יוני 17, 2009 at 11:26 am

    להזוייה – לפני שהייתי אמא גם אני חשבתי כמוך על אחותי. היום אני מבינה כמה זה קשה וכמה העזרה הזו, שפעם בעידן השבט היתה כה מובנת מאליה וכה זמינה, איננה. אז אם אין תמיכה כזו בהחלט לא חייבים לעשות ילדים צפופים כל כך. אבל כשעושים, הרצון הזה בהקלה של שקט מובן מאוד.

    וזה כמובן לא פוטר אף הורה מלהשגיח על הילדים שלו כשהם ברשותו.

  • זאת אומרת  On יוני 17, 2009 at 2:26 pm

    אני שומרת עליו מפני זרים. בגילו הרך, אני מתקשה לדמיין מצב שבו הוא לא יהיה בהשגחה צמודה של הורה/בן משפחה קרוב/גננת או בייביסיטר, ולא נראה לי שמצב כזה יקרה לפני גיל 6 או 7. לכן גם אני כמו הרצל, נמנעת מלמלא את ראשו בפחדים לא רלוונטיים.
    הלוואי שידעתי איך מזהירים אותו מפני אנשים קרובים ומוכרים. מניסיוני האישי, הסכנה שם היא אמיתית לפחות באותה מידה, ומדוברת הרבה פחות.

  • דנה  On יוני 17, 2009 at 4:57 pm

    אולי לאמא ההיא יש יום קשה, מי יודע.
    אבל אני מתוסכלת כשאני רואה ש*רוב* האמהות האחרות לא יבואו להסביר לילד שככה לא עושים, והתוצאה היא שהילדים שלי תמיד "מפסידים" – אני אומרת להם שאסור, לילד השני לא אומרים שאסור, אז תנחשו מי נהנה בסוף?
    בניסיון לחנך את ילדיי אני חוששת שאני גורמת להם להידרס על ידי החברה הדוחה הזו. לפעמים אני חושבת שעדיף שילמדו להילחם בה בכלים שלה.

  • ח ל י  On יוני 17, 2009 at 5:39 pm

    ילד מוזנח הוא מי שלא שומרים עליו כמו שצריך, ילד מוזנח אלה הילדים האלה "בעיר בשפלה"
    וילד שאבא שלו יושב וקורא עיתון בלי להרים מבט שלא נדבר על להתכופף ולשחק עם הילד שלו גם אם הוא אחרי יום עבודה ורוצה רגע שקט. אין תרוצים, הקלות וסיבות לגדל ילד מוזנח. בגד קרוע ועין מחפשת תשומת לב או חיוך….עצוב.

    …..

  • ימימה  On יוני 17, 2009 at 11:19 pm

    גם אני בדרך כלל לא שופטת, ובטח לא אנשים שאני מכירה ויודעת שאינם מזניחים את הילדים שלהם, כמו אבא של אלעד, למשל.

    ועם זאת, שום דבר לא מצדיק את העובדה שאת לא מעיפה מבט פעם בחצי דקה לבדוק איפה הילדה שלך כשהיא בסך הכל בת שנתיים וזה לא שאת רודפת אחרי איזה עולל אחר באותו זמן. גם לא יום רע במיוחד.

    בקשר לחינוך ולזה שהילדים שלנו סובלים – זה בדיוק מה שאני מרגישה. ואין לך מושג כמה פעמים הורדתי ילדה צורחת מהנדנדה (לשתי הבנות שלי יש אובססיית נדנדות נוראית) כי היה תור ואין מה לעשות, וכמה פעמים חיכיתי המון זמן לאמהות שנדנדו לילדים שלהן שיירדו ואלה שמו עליהן קצוץ, ולאמהות לא היה כוח להתנגד. אבל בסופו של דבר, את מעבירה מסר לילדות, ולא חשוב מה אחרים עושים. (וגם, המסר הוא שמותר לצאת פריירים).

    לחלי – כתבתי בעקבותייך, לא יודעת אם זה לא היה ברור. בכל מקרה, יש לי עוד מה להוסיף, בפוסט אחר, אני מקווה בקרוב.

  • אחות של הכותבת  On יוני 21, 2009 at 6:10 pm

    אין שום בעיה לתת ילד מדי פעם על מנת לנוח…
    בתור אמא לחמישה בנים בגילאי 6.5 עד 7 חודשים (וזה מבחירה, כן כן) לפעמים צריכה חופש.
    הן בבית אני כל אחה"צ מטפלת, מרצה, מפנקת וכו.
    ולכן גם אני חוטאת כשאנחנו יוצאים מהבית ומדי פעם צריכה את השקט שלי.
    לא מתוך חוסר חינוך או מתוך חובה כל שהיא, אלא גם אני (אמנם סופרוומן אבל) צריכה מדי פעם שקט.
    והילדים שלי בהחלט מחונכים, וטובים (אחותי יכולה להעיד, עם ההסתייגויות שלה) ומאד חכמים (שוב אחותי יכולה לתת עדות…)
    וזה לא אומר שילדי אינם מטופלים – להפך. הם חברותיים עוזרים ומשתפים כל ילד חדש שמצטרף לחבורה, גם אם הוא לא אח שלהם.
    וכן, גם אני צריכה מנוחה.

  • Trish  On מאי 16, 2017 at 6:19 am

    It's posts like this that make surfing so much pleurase

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: