שלוש תחנות תרבות של מפגרת תרבותית

היא נעמה, אני נופרית, וההפך

בכיתה ו' שלחו אותנו ל"שלמה המלך ושלמי הסנדלר". כיכבו שם אילי גורליצקי, יונה עטרי, מיקי קם ואחרים. זה היה כמו קסם. מבין כל בני הכיתה שלנו, היחידות שלא נרדמו ולא השתעממו היינו ריקה ואני, ושבועות אחר כך היינו צורחות זו על זו במקלחת המשותפת:
"איזה הילוך
איזו קומה
וכמה פוך, ממש אימה.” רצות מצד אל צד, המגבים משמשים לנו מיקרופונים דמיוניים, היא נעמה ואני נופרית וההפך. גם בלעדיה הייתי מסתובבת ושרה לי "הו בחוצות ירושלים, קולי אשא ואתחנן, יכה הרעם משמים, את בעלי שלמי, אמן!”

ללא ספק, כיאה למפגרת תרבותית, ז'אנר מחזות הזמר הוא החביב עלי מאז. לא בטוח שהיו נותנים לי להיות לקטורית אילו מישהו היה יודע על כך. כשהייתי קוראת מחזות עם ניסיונות להתחכמות תמיד שאלתי את עצמי אם אני מפספסת פה איזה חנוך לוין חדש ולא שמה לב. רוב הסיכויים שלא, אגב, כי בחיים אין הרבה חנוך לוינים, אבל התהייה העמוקה יותר היתה, מה היה קורה אילו באמת קראתי מחזה של חנוך לוין כלקטורית. האם הייתי מזהה את הגאונות?

מאז היו עוד מחזות זמר. גם אחרי "עלובי החיים" דמיינתי את עצמי שרה "אבל ביום מן הימים, חלמתי נהיה שוב יחד, אך חלומות לא מתגשמים, וגם הלב נכנע לפחד" על איזו במה, הפעם בלי ריקה, וכולם מגלים את כישרוני הרב (מי אמר סוזן בויל? אם תשמעו על איזו תחרות כזו בארץ ספרו לי. אין לי טלוויזיה ואני עדיין מחכה שיגלו אותי) וכמובן, כשראיתי את המחזה על במות לונדון מיד עלו וצצו כל השורות העבריות שזכרתי היטב (יש לי זיכרון טוב) ועשיתי ביקורת תרגום לאהוד מנור תוך כדי צפייה. (תרגום מושלם. ודודו פישר היה הרבה יותר טוב מז'אן ולז'אן שלהם.)

והמחזמר האחרון שראיתי (אם לא מחשיבים את זהבה ושלושת הדובים), כנר על הגג, הביא אותי ללידת הבזק המופלאה של איילת והצליח להסיח את דעתי בשעתיים הראשונות של הצירים.

עידית מכירה לי את בילי הולידיי, גברת גרקו את מונטוורדי
רק בראשית שנות השלושים לחיי הבנתי שלהכיר את כל שירי חוה אלברשטיין, מתי כספי ודומיהם זה לא ממש פיגור תרבותי, ובחוגים מסוימים מעריכים מאוד אנשים שיודעים לצטט אלתרמן וגולדברג. ולא רק אותם. תנו לי כל פזמון עברי כמעט שנולד בין שנות השבעים (ואפילו השישים) לסוף שנות השמונים ואדע לשיר אותו בשלמותו ובמדויק. ובכל זאת, אני לא מבינה גדולה במוזיקה אחרת. גדלתי בשנות השמונים ובלי הרבה השכלה מוזיקלית, וגם אם יש איזו תחייה למוזיקה המפגרת הזאת כיום, בואו נודה – זו מוזיקה מפגרת ברובה. וכך יצא שהגעתי לשיעור פיתוח קול אצל עידית אשל (זמרת שלא זכתה להכרה שהיא ראויה לה בעצמה) והיא דחקה בי לשמוע ג'אז, וליתר דיוק המליצה בחום להאזין לבילי הולידיי. היום אני יכולה לומר שדווקא בילי הולידיי לא הרשימה אותי במיוחד, או לפחות לא כמו שרה וון, דיינה וושינגטון, נינה סימון או אלה פיצג'רלד. בכל מקרה, הכיוון נפתח, ומאוחר יותר עירון, הבסיסט של סינרגיה, הכיר לי את דיאנה קרול האלוהית וכך ידעתי שאני רוצה לשיר רק ג'אז.

אלא שבאיטליה, כמה חודשים אחרי זה, במקהלה הקטנה "גאלה פלצ'ידיה" ברוונה בניצוחה של גברת גרקו, כששרנו מדריגלים של מונטוורדי הבנתי – אילו אמרו לי שמהיום והלאה אוכל לשמוע ולשיר שירים של יוצר אחד בלבד לתמיד, יהיה זה מונטוורדי. אני לא מבינה גדולה במוזיקה מלבד הנטייה הטבעית והעובדה שללא ספק הייעוד האמיתי והמפוספס שלי היה להיות זמרת, ובכל זאת, תנו לי רנסנס, בארוק וקלאסי ובאופן טבעי אעדיף את השניים הראשונים על פני השלישי, וגם בלי להכיר, בדרך כלל יצירות של מונטוורדי יקבלו אצלי את הציון הגבוה מכל היתר.

בפריז הכרתי את ג'יי מקינרני
הרבה פעמים כשסיימתי קריאה של ספר אמרתי לעצמי "כזה אני רוצה לכתוב”. זה קרה לי עם ספרים שלא נחשבו דווקא לספרות דגולה, אלא שהיה משהו בכתיבה, בזרימה, בכנות ובישירות ובהומור שבהם היה מעורר השראה. פעם אפילו כתבתי על ספר שביקרתי שהוא מעורר השראה. הלוואי שיכולתי לכתוב ככה. יום אחד עוד אכתוב.

על אף העיסוק בתרגום, לא הייתי מאלה שקוראים תמיד רק באנגלית. אבל בשיטוטי בחנויות פנאק בפריז נתקלתי בג'יי מקינרני. לא ידעתי עליו כלום. הייתי שם חודש ורציתי משהו לקרוא. Story of My Life ו-Model Behavior נראו לי כמו שני ספרים שיעשו לי נעים. את Model Behavior גמרתי עוד שם, ואחרי Story of My Life התיישבתי לכתוב ספר משלי.

 

מיכל העבירה לי ואני מעבירה הלאה לשחר, אביגיל, ביילע ויריב.  

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תמי  On יוני 26, 2009 at 12:53 pm

    לא הבנתי. מגוונת, קוסמופוליטית, אקלקטית, בהחלט כן.אבל מפגרת?!

  • ימימה  On יוני 26, 2009 at 1:45 pm

    מהתחנות. חוץ מהראשונה.

    אבל תודה.

  • ביילע  On יוני 26, 2009 at 4:15 pm

    בעתיד הקרוב, אבל אני לא מתחייבת על התאריך.
    ראיתי את הפרוייקט אצל אורי קציר ולא הספקתי לכתוב אז עברתי הלאה. נחמד שהפרוייקט ממשיך.
    מעניין אבל איך הפרוייקט השתנה מאז שהתחיל אצל אורי קציר. אצלו זה התחיל בתור "שלושה קטעים מרגשים" ועכשיו זה כבר עבר לתרבות (-;
    שבת שלום

  • ביילע  On יוני 26, 2009 at 4:15 pm

    בעתיד הקרוב, אבל אני לא מתחייבת על התאריך.
    ראיתי את הפרוייקט אצל אורי קציר ולא הספקתי לכתוב אז עברתי הלאה. נחמד שהפרוייקט ממשיך.
    מעניין אבל איך הפרוייקט השתנה מאז שהתחיל אצל אורי קציר. אצלו זה התחיל בתור "שלושה קטעים מרגשים" ועכשיו זה כבר עבר לתרבות (-;
    שבת שלום

  • טלי  On יוני 26, 2009 at 5:54 pm

    אני ראיתי קטעים של יונה עטרי ואילי גורליצקי בטלויזיה בתור ילדה ומאז נהיתה לי נוסטלגיה עזה למחזמר, למרות שלא ראיתי אותו…

    כמובן שראיתי לפני כמה שנים את הגרסא של קושניר וגלית גיאת – היא היתה מעולה ומוצלחת, כמובן, אבל הנוסטלגיה הנרכשת שלי צבטה קצת בכל זאת…

    וגםאני חולקת איתך את האהבה והידע שלא תמיד ברור לי מאיפה הוא בא, לשירים עבריים ישנים.

    וחוצמיזה, מה שתמי אמרה (-:

  • מיכל  On יוני 28, 2009 at 9:23 pm

    שכך אכן זה יהיה 🙂

  • ביילע  On יוני 28, 2009 at 10:59 pm

    את מוזמנת לקרוא.

  • איתמר  On יוני 30, 2009 at 3:57 pm

    סקרן לשמוע אותך שרה

  • ימימה  On יולי 1, 2009 at 1:48 pm

    אתה מוזמן לגינה הציבורית ליד הבית שלי שם אני שרה מגוון שירי ילדים לבתי כמעט כל יום.

    לחלופין – אפשר לנסות להרים שוב ערב קריוקי לבלוגרים. יכול להיות מקסים. או סתם ערב שירה. (לפזמונים, לא שירה, כמובן.)

  • שחר  On יולי 29, 2009 at 12:39 pm

    איכשהו פספסתי את ההזמנה, אבל כבר אמרתי לשועי, שתחנות תרבות זה לא בשבילי. אני פראת אדם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: