קטעי קיץ שהתפזרו

ירוק בהיר מאוד
כמה פעמים בשנה האחרונה אנשים שאלו אותי אם אני לא צמחונית, כי אני "טבעית כזאת". עניתי שבשר זה דבר טבעי מאוד. אנחנו רחוקים מלהיות פנאטים. אחד הפורומים שפתוח אצלי קבוע הוא "הורות טבעית" בתפוז ושם אני רואה מה זה להיות ירוקים באמת, לפעמים זה קיצוני מאוד. אז חיתולי בד וגמילה מוקדמת (עם הרבה שלוליות על הרצפה ופה ושם – לעתים נדירות – גם פספוסי קקי) זה אנחנו. וגם הדברה ביולוגית לג'וקים בבית (כפכף בראש) והתעלמות מנמלים פה ושם. אפילו הפרדת הזבל האורגני מהלא אורגני הוא לא רעיון שלנו אלא של בעלת הבית שמטפחת קומפוסט לתפארת בחצר, ואנחנו מצטרפים אליה בששון. מנסים לצמצם שימוש בשקיות ניילון וקצב השימוש במגבונים לחים ירד אצלנו פלאים. בקבוקים ממחזרים, כמובן, ואת מי הבישול ממחזרים גם – אין בעיה לבשל ביצים קשות במים של ברוקולי ולהפך – ואחרי כמה זמן משתמשים במים להשקיית העציצים והגינה. בערך בזה מסתכמת הירקות שלנו. אבל בשלושה ימים אצל ההורים אני מרגישה אחרת. הם, שחיים קרוב לטבע, רואים שתי נמלים ומיד דורשים ריסוס ואני נחרדת – הלו, יש ילדים בבית! לעניין החיתולים הם כבר התרגלו אבל כל הזבל הולך לזבל, המים זורמים לביוב ומגבונים הולכים עם כל דבר. מוזר.

ובכל זאת, התרחקתי מהטבע
השירותים של הבריכה בקיבוץ נמצאים ליד סבך של שיחים ומחטי אורן. כל ילדותי הלכתי לשם בלי פחד, ודווקא עכשיו, ירוקה שכמוני, אני מתחילה לחשוש מהטבע, או ליתר דיוק, מנחשים. למה בעצם שלא יהיה שם צפע. כשאני מחכה בתור יוצאת משם בת משק תושבת המקום, לא מחובבות הטבע הידועות. אני מספרת לה על פחדי והיא מגחכת. זה נראה לה טריוויאלי להמשיך וללכת לשם כרגיל. למה לא בעצם, זה הבית שלה, לא של הצפע. שלי כנראה כבר לא.

מין רחצה מעורבת שכזו
בלי לחשוב פעמיים אני נכנסת לבריכה עם בגד ים ורק אחר כך שמה לב שכל מי שסביבי כמעט נכנס למים עם בגדים. זו שעה מעורבת, באות הרבה משפחות עם ילדים, גם הדתיות ביותר, ומקובל ככל הנראה לא להגיע בבגדי ים. מכיוון שבארבע השנים האחרונות אני כמעט לא מסתכלת על עצמי בראי, אני מניחה שגם אנשים אחרים לא מסתכלים. בכל מקרה, להיכנס למים עם בגדים לא בא בחשבון. אולי בכל זאת אני מרגישה שם עוד קצת בבית.

האם נהייתי שונאת דוסים?
חתונה ראשונה של אחיינית! איזו התרגשות. גיסתי, אם הכלה, מבוגרת ממני בשנתיים. עוד לא מלאו לה ארבעים. אורי שואל אותי לשם מה יש וילון ברחבת הריקודים וכשאני מסבירה הוא שואל בתמימות אמיתית למה החלק של הנשים קטן יותר. באמת למה? אני משתתפת בריקודים, אבל הלהט הדתי מפחיד אותי ומכעיס אותי וגם קצת – נו, בואו נגיד את זה, דוחה אותי – בעיקר כשנשים, בחורות צעירות, בהתלהבותן הרבה, כמעט דורסות כל מה שנקרה בדרכן, כולל ילדות בנות ארבע.

האם נהייתי שונאת דוסים #2 ?
אחרי החתונה אחי מנסה לצוות אלינו מישהו מהישיבה של החתן שצריך טרמפ למרכז. איילת לא באה לחתונה ובמקום הכיסא שלה הושבנו את סמדר, אחיינית אחרת. עם כיסא בטיחות אחד מאחורה יש מקום לעוד שני נוסעים, אבל בדוחק. כמי שנזקקה שנים רבות לטרמפים כדי לצאת מהקיבוץ, אני מודיעה שאין בעיה, הוא יוכל לבוא איתנו, רק יצטרך להצטופף. אורי, רמת אביבי שכמוהו שאינו מודע לבעיות תחבורה למיניהן, פוסק שלא יהיה לו מקום. אז אני שבה ומדגישה את עניין הצפיפות והטרמפיסט העיקש אומר שלא תהיה בעיה. רק כשאני מסבירה שהוא יצטרך להיצמד לבחורה צעירה ונאה מאוד (בעצם שתיים, גם אבישג) הבחור מתאדה ואנחנו, מה לעשות, מגחכים.

מציצניות
בלילה אבישג מתקשה להירדם. אנחנו מחכים בחדר הסמוך ומנסים לשמוע מה היא עושה. אני מתקרבת לחריץ שבין הדלת למשקוף כדי להציץ ולא רואה כלום עד שאני משפילה את המבט וקולטת שהיא עושה בדיוק את אותו הדבר, מהצד השני של הדלת.

שמלת כלה כבר לא למכירה
את שמלת הכלולות שלי לא הצלחתי למכור. לא ניסיתי בהתמדה, ובכל זאת. המידה די נדירה. פטיט מאוד. אבל אפשר למצוא נשים במידה הזו במשפחה שלי. וככה, בעוד שבוע, תעמוד מתחת לחופה אחיינית נוספת, בכירת האחייניות, בשמלת הכלה שלי. התרגשות כפולה ומכופלת.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אחד  On אוגוסט 27, 2009 at 2:27 am

    אלא לרחמים.
    מסכנים, אומללים. שטופים באיסורים חשוכים מימי הביניים. הלאה הדת החשוכה הזו וכל מה שהיא מביאה עמה

  • יולי  On אוגוסט 27, 2009 at 3:42 am

    הן כמו חיוך לנשמה.
    רק בשמחות.

  • עידית פארן  On אוגוסט 27, 2009 at 6:10 am

    שקראתי הכל, וחייכתי, לגמרי ונזכרתי בנסיונות הכושלים שלי להתמודד עם חיתולים..
    והסוף (כמו יולי שכתבה מעלי)
    כל כך …יפה שעושה לחייך…

  • אביבה  On אוגוסט 27, 2009 at 9:32 am

    גדול הקטע הלפני אחרון 🙂

  • טלי  On אוגוסט 27, 2009 at 12:56 pm

    הירוק הבהיר- גם אני, אחרי כל שינוי ירוק שהפנמתי מתקשה לקלוט איך אחרים עושים אחרת (נגיד- ללכת עם חברה לסופר ולהתכווץ כשהיא שמה כל שלוש עגבניות בשקית ניילון, מה שעד לפני לא המון זמן גם אני עשיתי…).

    מפגש המציצניות נפלא! נחשפתן וצחקתן צחוק גדול ומשותף או שכל אחת נסוגה לצד שלה ושיחקה אותה כאילו לא ראתה את השניה?

    לא נראה לי שנהיית שונאת דוסים. פשוט התרחקת. כמו שהתרחקת מהמקום שבו גדלת. משפטים כמו של המגיב הראשון כאן לא נראה לי שהיו יוצאים תחת ידך.

    והתרגשות גדולה לגבי השמלה שלך. מזל טוב לשתי האחייניות!

  • ימימה  On אוגוסט 27, 2009 at 2:09 pm

    ברור שנפגשנו וצחקנו. מה עוד אפשר לעשות בסיטוציה כזו?

  • ביילע  On אוקטובר 6, 2009 at 10:19 pm

    זה יוצר מין המשכיות כזאת, מסורת. ממש מוצא חן בעיני.
    לא חשבתי אפילו למכור את שלי. תרמתי אותה לצדקה, עבור כלות נזקקות.
    רק שמחות

  • ימימה  On אוקטובר 6, 2009 at 11:26 pm

    בפוסט – השמלה היפהפייה היתה מעשי ידי האמן של אמי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: