אחרי היריון ארוך

נולדה הכתבה על הקיסרי.
כתבתי עוד בוקסה, אישית יותר, שלא נכנסה מפאת חוסר מקום, אז הנה היא:

מפל ההתערבויות הפרטי שלי

זה התחיל בהפניה למיון יולדות שבוע וחצי לפני סוף ההיריון בגלל חשש למיעוט מים. משם עברנו לזירוז בצורת בלון שמוכנס לנרתיק ואמור להרחיב את צוואר הרחם ולייצר צירים. כשהגענו לחדר הלידה אחרי צאת הבלון היתה התלבטות עם איזה זירוז להמשיך. לאחר דיון קצר ודימום בלתי צפוי, הוחלט, ואני מודה – גם אני הייתי במחליטים, שיפקעו לי את המים כדי לחבר ניטור פנימי לראש העובר. אבל אף אחד לא אמר לי שלא כדאי לפקוע את המים כשהראש של העובר עוד גבוה. אולי אילו ידעתי את זה הכל היה נראה אחרת.

קיצורו של עניין, פקעו את המים, היתה צניחה של חבל הטבור – מצב שבו חבל הטבור מקדים את הראש בתעלת הלידה והלחץ של הראש על החבל מפסיק את אספקת החמצן לעובר – ומשם הגענו במהירות שיא לניתוח בהרדמה מלאה. תוך עשר דקות הילדה היתה בחוץ.

יש לי היום ילדה בריאה בת ארבע, והיתה לי גם חוויה מתקנת בלידה שנייה טבעית, קלילה ומהירה, בדיוק כפי שדמיינתי את הראשונה. אולם סימני השאלה נותרו עד היום. האם באמת היה צריך לזרז? האם מיעוט המים מקורו לא היה בהתייבשות סתמית ושתייה מרובה היתה מועילה? ואם היתה זו התייבשות, האם לא סביר להניח שהלידה היתה מתקדמת גם בלי הזירוז, הרי היה זה סוף ההיריון? ומה עם פקיעת המים, האם הדימום אכן הצריך התערבות כמו פקיעת מים? האם הדימום לא נגרם בגלל ההתערבות הקודמת, כלומר, הבלון?

אף אחד לא ייתן לי תשובות מוחלטות. וכפי שאומר פרופסור גלזרמן, ייתכן שהסיבה לזירוז היתה יכולה להיות גם ככה סיבה לניתוח, כך שבכל מקרה היינו מגיעות לשולחן הניתוחים. אולם תחושות ההחמצה והכישלון שהתלוו ללידה הראשונה לא נמחקו כליל וכל ה"אילו" וסימני השאלה נשארו גם אחרי ארבע שנים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טלי  On אוקטובר 5, 2009 at 4:40 pm

    אני זוכרת את פוסטי הלידה הקודמים שלך ואת סימני השאלה הרבים שהעלית לגבי הנחות היסוד של הרופאים, ואין לי ספק שכשאגיע לשלב הזה בחיי השאלות שלך, וגם המידע, ישחקו תפקיד משמעותי.

    אז תודה… (-:

  • נעמה  On אוקטובר 5, 2009 at 5:52 pm

    מיעוט מים, בלון, זירוזים.
    אצלי דווקא לא היתה צניחה
    סתם נמאס לילדה שמציקים לה.

    ואחר כך לידה וגינלית
    ואחר כך לידה טבעית.

    אהבתי מאוד את הכתבה.

  • יהודית כהן  On אוקטובר 5, 2009 at 7:38 pm

    השאלה היא כמה אנו סומכים על עצמנו וכמה על מומחים למינהם.

    צריך לזכור שכל אחד מגיע מהעולם שלו וממערכת האמונות שלה.

    יפה ומקסים בעיניי התהליך בין הלידה הראשונה לשניה. בלידה השניה היית מנוסה וידעת מול מי את עומדת. דרשת את שרצית. היית נחרצת ולא התווכחו איתך.

    די ברור שכשאנו בזירה לא מוכרת בפעם הראשונה יש לנו נטיה לסמוך על " מומחים" .מה שבטוח הוא שהייתה הליכה הלאה ולימוד.

    וזה רחב הרבה יותר מלידה. זה עד כמה אני סומך על עצמי הקול הפנימי שלי ועד כמה הבחוץ נוטל פיקוד על חיי.

    כל שקרה קרה
    וכל שקורה קורה
    לכל דבר יש תכלית
    לכל דבר יש הסבר
    והכל הוא אהבה בפעולה
    או יותר נכון לכוון לאהבה

    מעבר לכך יש גורם נוסף בלידה והוא העובר וצרכיו והמקום ממנו בא.

  • ימימה  On אוקטובר 5, 2009 at 8:57 pm

    טלי – אני שמחה לעזור. כשיבוא היום, אשמח לעזור ביותר מפוסטים…

  • סו  On אוקטובר 5, 2009 at 10:04 pm

    לפני כמה חודשים נכחתי בלידה השניה והקלילה של חברתי הטובה, לאחר לידה ראשונה טראומטית לא פחות.
    מעניין אותי לדעת (אני עוד לא עברתי לידה, רק הפלה…) אם חווית הלידה השפיעה במשהו על היחס לתינוקות.
    כי אצל החברה שלי היה בפירוש קושי להיקשר לילדה הראשונה, וזה לקח כמה חודשים(ייתכן שהסיבה היא לא רק הלידה, אלא עצם העובדה שהיא הפכה אותה לאמא), ואילו לילד השני – היא נקשרה מיד כשהניחו אותו עליה.
    האם גם את חוית משהו דומה?
    תודה על הפוסט

  • ימימה  On אוקטובר 6, 2009 at 9:29 am

    וכמובן, אי אפשר לבודד משתנים כמו העובדה שמי שנולדה אצלי בקיסרי היתה הראשונה, שגם לימדה אותי מה זה להיות אמא ומה זה לאהוב תינוק. אז הקשר אכן שונה, אבל אי אפשר לדעת בדיוק למה.

  • עדנה  On אוקטובר 6, 2009 at 9:37 am

    גם אצלי היד הייתה קלה על ההדק, בלי מחשבה בכלל של הרופאים או יידוע שלי לאפשרויות העומדות בפניי:
    הגעתי עם ירידת מים, בלי צירים אבל עם תנאים טובים לחדר לידה כבר. הרופא ישר אמר "טוב, ניתן לך זירוז ותלדי".
    המוניטור היה תקין לגמרי, שום אינדיקציה לסיכון, אבל יאללה – תלדי ותתפני לנו מהעיניים, פחות או יותר.
    כשאמרתי שזה עלול לכאוב סתם ולא להיות אפקטיבי, אז "ניתן אפידורל".
    ניתן וניתן, ומהר מאוד הדברים עלולים להידרדר להתערבויות נוספות, כך ידעתי בזכות פורומים באינטרנט ובזכות הקורס הכנה ללידה. ידעתי שאם אין סיכון, אין חובה, אפשר לבקש לחכות שצירים יתפתחו באופן טבעי.
    מהרגע שסירבתי לזירוז וביקשתי לחכות במחלקה, התייחסו אליי כאל "המשוגעת שלא רוצה ללדת".
    8 שעות אחרי שהגעתי למיון (ובסך הכל 3 שעות אחרי בדיקת הרופא), התחילו צירים לבד ובתוך שעתיים וחצי הילדה הייתה בחוץ (לידה ראשונה!), כולל לא להספיק אפידורל.
    זו ששכבה לידי בחדר התחילה עם אותו רופא, ירידת מים וזירוז – והגיעה לקיסרי. אצלה אבל היה חשש למיעוט מי שפיר, ואני יודעת שאם היו אומרים לי שיש סיכון לא הייתי מחכה עוד רגע. למזלי המוניטור התקין פישט את העניין ויצאתי "בטוב" יחסית.

  • גילי  On אוקטובר 6, 2009 at 10:25 am

    וכל הכבוד על התחקיר המעמיק ועל הטון המקצועי.

    אני עברתי שלושה ניתוחים קיסריים, לצערי הרב. אחד המרכיבים החשובים באיכות החוויה ואפילו במהירות ההחלמה היה יחס הרופאים. בניתוח הראשון, בבי"ח שיבא, הרגשתי שהרופאים מדברים סביבי כאילו אין לי אזניים ואין לי מוח. לא קיבלתי שום הסבר בלי שדרשתי אותו – ולא הייתי במצב להתחיל לדרוש הסברים, כי סבלתי מאוד (האפידורל הוכנס בצורה לא נכונה, אבל הפיטוצין עשה צירים חזקים) וגם פחות או יותר הייתי קשורה בתנוחה אחת (בצינורות של עירויים, ניטור, קטטר, וגם הוראה ישירה לשכב רק על צד שמאל). כשסוף סוף הוחלט להכניס אותי לניתוח – ההחלטה נמסרה לי רק אחרי ששמעתי שיחה בין הרופאים ושאלתי את בעלי בבהלה מה קורה – ביקשתי אם יוכל בעלי ללוות אותי לחדר הניתוח, ונעניתי שאני "משוגעת", זה ניתוח חירום. הובילו אותי לחדר ניתוח (בלי להגיד לבעלי לאיזה מהחדרים), קשרו אותי ערומה לשולחן הניתוח, ובמשך שעה נתנו לי לשכב שם כקורבן לעולה, בעוד הצוות סביבי ממרר על כך שדחפו לו עוד ניתוח ממש בסוף המשמרת, מתווכח על מי היה אמור לחבר אותי לאיזה מוניטור, וכן הלאה. בעלי בינתיים התרוצץ בדאגה במחלקה וניסה למצוא מישהו שיגיד לו איפה אני. בקושי נתנו לי לראות את התינוק – נופפו אותו מול עיני מרחוק (הייתי גם בלי משקפיים) ואז סילקו אותו לטיפול נמרץ ועברו יותר מ-24 שעות של התאוששות קשה והזויה לפני שמישהו היה מוכן לשחרר אותי מהצינוריאדה ולאשר לי ירידה לכיסא גלגלים. (המצחיק הוא שהאחות עוד התנצלה שהיא מכריחה אותי לקום, כאילו לא התחננתי כבר שעות שמישהו יעזור לי לזוז).

    אחרי הטראומה הזאת, בלידה השנייה לא חזרתי לשיבא, ורציתי ויב"ק, רק ויב"ק. התעקשתי לא ללכת לניתוח, גם כשעברתי את מועד הלידה בשבוע, גם כשהערכת המשקל לעובר היתה יותר מ-4 קילו. לפי דרישת הרופאים עברתי העמסת סוכר מלאה פעמיים כדי לוודא שאין לי סוכרת. רופא אחד אפילו אמר לי, "חבל שאין לך סוכרת, היינו מנתחים אותך וזהו". בסוף הגורל קבע בשבילי ועקב דימום כבד וחשד להיפרדות שלייה הובלתי לניתוח בהול, הפעם בליס. הפלא ופלא: אמנם הובאתי לחדר לידה באמבולנס, עם חשש מיידי לחיי העובר – חירום אמיתי – ובכל זאת הצליחו הרופאים להיות אדיבים, אנושיים ונעימים. התנצלו על כך שאינם מרשים לבעלי להיכנס איתי לניתוח, הושיבו אותו במסדרון הסמוך לחדר הניתוח, נתנו לו כוס תה, סיפקו לו דיווחים שוטפים ממהלך הניתוח. נתנו לי כמה דקות להיות קרובה אל התינוקת, אפילו לנשק אותה. במקרה או שלא במקרה, נאלצתי לשהות בחדר התאוששות רק שעתיים במקום יותר מעשר שעות.

    השלישי אף הוא היה קיסרי, שוב חירום בשל רעלת. שוב הייתי בליס, ושוב זכיתי ליחס אנושי ומכבד מצד הרופאים, שהציגו את עצמם לפני הניתוח, פיטפטו איתי קצת ואיחלו לי הצלחה. על היחס אין לי תלונות אבל על הבלגן כן. הפעם היתה לי תגובה לא צפויה לחומר מטשטש שנתנו לי בזמן התפירה אחרי הניתוח: הפסקתי לנשום ונאלצו להנשים אותי. אחר כך ניסיתי לברר איזה חומר גרם לתגובה ואף אחד לא ידע לתת תשובה, כי המרדים לא היה במשמרת ולא ידעו להגיד לי מתי ישוב. כשעיינתי בתיק הרפואי שלי גיליתי שהוא מלא סתירות והשמטות. במקום אחד היה כתוב שקיבלתי הרדמה אפידורלית, במקום אחר שקיבלתי הרדמה ספינאלית, בשום מקום לא היה כתוב שקיבלתי טישטוש ולא היה כתוב מה שם החומר שקיבלתי. העובדה שנאלצו להנשים אותי היתה רשומה באופן כל כך שולי וסתום שכמעט היה נראה כאילו מישהו מנסה להסתיר זאת. בקיצור, בלגן, ועד היום אני לא יודעת מה היה החומר שאליו הגבתי כל כך לא טוב, למרות שגם השארתי מכתב למרדים.

    ציינת בכתבה שלך שתינוקות אחרי קיסרי סובלים יותר מבעיות נשימתיות. ובכן, לא רק מבעיות נשימתיות. תינוקי השלישי סבל מבעיות במערכת העיכול, ומישהו רמז לי אח"כ שגם זה יכול להיות קשור לעובדה שהוא לא עבר את הלחץ בתעלת הלידה. כשהיה בן יממה, אחרי שלא נתן מקוניום ופלט כמה פליטות של מיצי מרה, לקחו אותו לצילום רנטגן וגילו סתימת מעיים משמעותית. וכבר היו מוכנים עם מנות דם להבהיל אותו לניתוח, כשהכירורגית הנבונה הצליחה בעזרת גירוי מכני לעורר את מערכת העיכול שלו לחיים. אם לא היתה נותנת לו את המסאז' שנתנה לו, מי יודע, אולי היו מכניסים אותו לניתוח מיותר.

    בקו התחתון: כירורגיה צריכה להיות ברירת אין מוצא, לא ברירת מחדל. ו-bedside manner נאות הוא כורח רפואי, כמו גם תיעוד נכון וסדר טוב.

    וחוץ מזה שנה טובה ימימה, אני כבר מזמן הייתי צריכה להיות איתך בקשר, סליחה. אני מאחלת לך ולשתי המתוקות שלך ואביהן שנת בריאות ואושר ועשייה וסיפוק.

  • טלי  On אוקטובר 6, 2009 at 12:53 pm

    בהחלט אזכור את זה כשיגיע הזמן.

    וגילי – פחד אלוהים בריבוע. שתיכן כרב הזכרתן פה את הסיפורים האלה, זה מכווץ כל פעם מחדש…

  • תמר אגמון  On אוקטובר 6, 2009 at 10:17 pm

    ימימה,
    תודה על פרסום כתבה מצוינת, מקיפה ומקצועית.
    אני שמחה על כל פרסום בתחום בעיתונות.
    מקריאת הכתבה היתה לי הרגשה שלכותבת יש נגיעה אישית, וכעת השלמתי את התמונה בפוסט הזה שלך
    (-:

  • נעמה  On אוקטובר 8, 2009 at 1:05 am

    כאילו,
    בשביל מה הוא שם אם לא מדייקים בו?

    אנחנו לקחנו את התיק אחרי הניתוח כדי ללמוד מה היה וגילינו שילדתי בן בלידה טבעית בשבוע 38, משהו כזה (זאת היתה בת בניתוח בשבוע 41)

  • מואדיב  On אוקטובר 15, 2009 at 11:34 am

    או שאולי, עודף אסרטיביות של אם – שלא תמיד יודעת מספיק, משום שקריאה בבלוג אינה שקולה ללימוד מסודר של הנושא – מסוכנת לא פחות?

    כי, נניח למשל, שהאם לוחצת לפקיעת המים (שמעתי אפילו על מישהי שהשתתפה בהחלטה כזו בלידתה הראשונה), ולמרות שיש רופאה שמהססת אם לעשות זאת – האם האסרטיבית מתעקשת?

    מקרה אמיתי:
    אשה בהריון, נשאית איידס שאינה מאמינה במערכת כלל וכלל. האשה מגיעה ללידה בבית החולים. כדי לנסות ולמנוע מהעובר להדבק באיידס במהלך הלידה, מציעים לה לעבור את הלידה בניתוח קיסרי. שוב, הסיבה איננה קשורה למצבה הישיר של היולדת, או למהלך הלידה המתקדם באופן רגיל, אלא לאפשרות לתת סיכוי לכך שהיילוד לא יוולד כשהוא כבר נגוע.

    האם אינה בוטחת ברופאה המיילדת, והיא מסרבת. נסיונות שכנוע, כול הבאת עו"ס שינסה לדבר על ליבה לא צולחים.

    לידה וגינאלית רגילה. כולל קרעים ותפירה, כולל חשיפה מסוכנת של הילוד ואפשרות כמעט ודאית לכך שהוא נולד ומייד בלידתו נדבק באיידס.

    לקרוא, ללמוד ולהשכיל – ודאי. אך כדאי לשמור גם על צניעות מסויימת. לפעמים, רק לפעמים, לצוות בית החולים יש סיבה לא מבוטלת להמלצתו, ולפעמים – ארוגנטיות מגיעה לאו דוקא מהצד של צוות מחלקת היולדות.

    מזל"ט גם להורים של אבישג!

  • ימימה  On אוקטובר 18, 2009 at 9:45 am

    נראה לי שאני מכירה הרבה יותר מקרים של נשים שלא עמדו על שלהן ומשהו השתבש מהמקרה ההפוך. ותודה על העקיצה אבל לא נראה לך שהמיילדות יכולות לומר איזו מילה כשהם רואים שהראש גבוה והיולדת לחוצה? בכלל, כמו שכתבתי, יולדות זה קהל יעד קל מאוד להשפעה, אז כדאי לזכור את זה ובכל זאת לתת מידע שלם. למשל, שלא צריך בהכרח להילחץ מדימום ושיש סיכוי קל שאם כל היום מפשפשים לך בגוף כדי לבדוק מה המצב, יש סיכוי שבסוף גם יהיה איזה דימום.

    אחד הלקחים, אגב, שלקחתי איתי מזה ללידה הבאה היה לא לתת לאף אחד לבדוק אותי עד שבאמת לא תהיה ברירה. זה עבד יופי, ואילו הייתי בבית הייתי מוותרת גם על שתי הבדיקות הפנימיות (היחידות) שנעשו במשך הלידה. מתברר שיש עוד דרכים לדעת אם הגיע הזמן ללדת או לא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: