החלמה ספונטנית, המכה השלישית, קייט אטקינסון ובקשת עזרה

החלמות ספונטניות
כל מי שלמד אי פעם על התניות וגירויים בוודאי שמע כבר את המונח החלמה ספונטנית, אבל למי שלא למד, או למי שלמד ושכח, הסבר קצר: לאחר שהתרחשה למידה (הכלבים למדו שאחרי פעמון יש אוכל ולכן הם מריירים) ולאחר שהחוקר מכחיד את התגובה (מפסיק לתת לכלבים אוכל אחרי הפעמון והכלבים מפסיקים לרייר) גרף הלמידה מתאפס שוב ואין יותר תגובה לגירוי. אלא שלאחר תקופת מנוחה קלה עם הצגת הגירוי התגובה תופיע שוב, בצורה קלה יותר (זאת אומרת, לא כפי שהיתה בשיאה בגרף הלמידה המקורי).
נזכרתי בגרף הלמידה הזה הלילה בשלוש, וגם בארבע וכמעט עד חמש, כשההחלמה הספונטנית של איילת (שהגיעה באופן מפתיע די קרוב לפיק של גרף הלמידה המקורי) לגמילה מהנקת לילה השאירה אותי ערה ומתוסכלת. אולי היא הבינה באמת שאמרתי לה שאחרי פסח אין יותר ציצי ועשתה לי סצינת פרידה או לחלופין, הדגימה לי איך זה יהיה גם בשעות היום. בינתיים, אגב, עוד אין גמילה. (היי, פסח רק נגמר.)

המכה השלישית
בליל הסדר אבישג חטפה התקף קוצר נשימה שלא מהעולם הזה. אנחנו די חדשים בעניין הזה של האסתמה, אז לא לקחנו איתנו כלום לקיבוץ, חוץ מכמה תרופות הומיאופתיות שיש לנו, ליתר ביטחון. אז נתתי לה את מה שחשבתי שהכי יתאים ובבוקר התייעצתי עם ההומיאופת הקבוע שאישר את הבחירה שלי ובבוקר גם שאלתי מכשיר אינהלציה מהמרפאה בקיבוץ והלילה לפני כן עבר איכשהו בסדר, עם נשימות לא טובות בכלל, אבל עבר.
בבוקר כשהיתה צריכה ליטופים ופינוקים ראיתי את החיה הראשונה על הראש. ראיתי גם ביצים (מתברר, אגב, שאלה קליפות ביצים. הביצים האמיתיות שקופות ולא רואים אותן). כבר הרבה זמן היא אומרת שיש לה כינים ומגרד לה, אבל בכל פעם שחיפשתי לא ראיתי כלום. למחרת חפפנו בחומר שקנינו בקיבוץ, שתינו חפפנו. היה לה שם גן חיות שלם ("אבל אמא, זה לא גן חיות, אין שם ג'ירפות, פילים, אריות") ולמרבה הזוועה – גם אלי הן הגיעו. קצת פחות. הרבה פחות בעצם. מה זה משנה בעצם, הן הגיעו וזה היה מגעיל. בבית אחרי החפיפה לקחתי את השיער, הרמתי למעלה, לא פסחתי על המחשבה שספירת העומר ובכל זאת – בהינף מספריים גזרתי ועשיתי לי קארה תלתלים.

כמה שעות לפני

כמה ימים אחרי

קייט אטקינסון
איפה שהוא בעמוד 150 הבנתי מה הבעיה שלה. אף עורך חכם לא אמר לה שאנשים, גם אם הם קוראים ספרי בלשים, לא אוהבים כל כך הרבה סבל – ושבכולו מעורבים ילדים. בעמוד 150 היא לא יכלה להתאפק, ובדיווח עקיף על תאונת רכבת הוסיפה פלשבק של מישהי שהרימה יד מהמסילה וחיפשה את בעליה. ואז הוסיפה – יד קטנה. זו היתה תוספת פשוט לא הכרחית, וזה לגמרי סימפטומטי. יהיו אשר יהיו הבעיות שלה עם האמהות שלה, ואולי זו הדרך שלה להתמודד עם פחדים – יצירת עולם שמתאכזר שוב ושוב ושוב בעיקר לילדים – נדמה לי שספרים הם לא המקום הנכון לעשות את זה. הלו, יש כאן אנשים שהם גם הורים. ועורך טוב היה צריך להגיד לה את זה. זה לא המקום הראשון שבו זה קורה, כבר כתבתי על כך בעבר. ועם כל הבעייתיות שבספרים שלה, הם נקראים בקלות ומותחים וקשה להניח אותם מהיד, אבל רבאק, הניחי לילדים המסכנים. את סופרת, את יכולה לעשות את זה טוב יותר.

(ודפנה לוי מפרגנת.)

 

מעבר

נו, אני מתחילה להבין שבסוף גם אני אעבור, אם כי יש סיכוי שאני זו שתכבה פה את האור. אם יש מישהו שמוכן לעזור לי בזה – אשמח לשמוע. תודה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ג'וליאנה  On אפריל 6, 2010 at 11:44 am

    בדיוק קראתי ספר מתח (קריאת חובה לצורך עבודה) והתעניתי מכל רגע בגלל נושא ההתעללות בילדים.
    כנראה שפסח זו עונה כזאת בה מתחילים גמילה. אצלנו זה מחיתול בלילה ואחרי כמה ימים רטובים מאד גמרנו עם זה (אני מקווה). בהצלחה!

  • אמא  On אפריל 6, 2010 at 1:31 pm

    הסיבה הייתה מאד לא נעינה, אבל התוצאה, כלומר התספורת, יצאה יופי! מאד יפה לך, תתחדשי! ובעניין ספירת העומר, אצלנו קרה דבר דומה בעיצומו של צום תשעה באב, לא עשינו שום חשבון בעניין, חפפנו, סיפרנו וכל מה שהיה צריך. זה קרה לפני 36 שנה ואני עדיין זוכרת…

  • טלי  On אפריל 6, 2010 at 4:59 pm

    הרבה בריאות לאבישג וגמילה קלה ומוצלחת לאיילת ולך. לא קראתי את החדש של קייט אטקינסון אבל מקריאת כמה ספרים שלה אני מבינה בדיוק על מה את מדברת, למרות שנראה לי שזה לא, או לא רק, קושי עם האימהות שלה אלא טראומת ילדות שעולה ומבצבצת בוריאציה שונה בכל ספר מחדש.

    לגבי המעבר – אני לא יכולה לעזור אבל ביקשתי יפה מאנשי רשימות והם כבר ציוותו לי מתנדב שמחכה בהיכון שאעשה את הצעד ואטריד אותו בשאלות, בקרוב אצלך (-:

  • שירלי  On אפריל 6, 2010 at 5:43 pm

    בלי שום חומרים "טבעיים" יותר או פחות. פטנט פשוט עד להביך: לסרק כל ערב אחרי האמבטיה עד שמגיעים ל-10 סירוקים רצופים בלי אף כינה על המסרק (שוטפים את המסרק בכלי מים קטן בין סירוק לסירוק). תוך שבועיים הבעיה נפתרת …עד ההדבקה הבאה.
    הרעיון טריוויאלי: תופסים את הכינים לפני שהן מגיעות לגיל ההתבגרות. מיום ליום לוכדים פחות כינים ואלו שנתפסות יותר קטנות.
    במשך הזמן התחלתי אפילו לחבב את "זמן האיכות" המשונה הזה.

Trackbacks

  • By look again | ספר חברה תרבות on אפריל 21, 2010 at 8:27 pm

    […] וקראתי. ארגיע אתכם שלא מדובר בקייט אטקינסון שיש לה חיבה משונה לילדות מתות במיתות משונות.  "אתה הילד שלי" מביא את סיפורה […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: