הכרזת עצמאות

היא אוהבת מאוד לעשות "יצירה" הבת הגדולה שלי. תהרגו אותי, אין לי מושג מאיפה זה בא. הייתי מעדיפה שהיא תאהב להרכיב פאזלים או לשחק בלגו או דופלו או הכי טוב, לצאת מהבית לגינה כמו שהיתה אוהבת פעם. או כל דבר שלא מצריך אותי להיות יצירתית בתחום שאני כל כך כל כך לא יכולה להיות יצירתית, לא רוצה להיות יצירתית, ובעיקר, לא רוצה לנקות אחר כך.

אז נתנו לנו להכין כרזה לגן, לכבוד יום העצמאות. ברור שזה שיעורי בית להורים, לא לילדים, אבל ברגע שאני מסובבת את הראש היא כבר מספיקה לעשות באמצע הכרזה קו כתום שלא קשור לכלום ולהדביק שני דגלים ועוד כמה עיגולים כחולים במקומות לא הגיוניים. עכשיו, אני יודעת שזו הכרזה שלה. תקראו לי אמא נרקסיסטית – זה בסדר אני יודעת – אבל גם תראו לי הורה אמיץ אחד, אחד! שיבוא עם כרזה שהילד שלו עשה, בלי שום הכוונה מצדו ויתלה את זה על הקיר. נורא מה שאני כותבת, נכון? אבל עם כל הצער, זה גם נורא נכון.

אז אני לא מצליחה להתאפק ואומרת לה את זה. לא את כל זה, רק שהיא צריכה לחכות לי ושנעשה משהו ביחד. והיא, בת ארבע וחצי, מבינה בדיוק גם את מה שאני לא אומרת, נעלבת כפי שהיתה צריכה להיעלב, לא מתבלבלת ומרימה אלי עיניים ואומרת בפירוש: אבל אמא, אם זו היתה כרזה שאת היית צריכה להביא לגן שלך, אז את היית עושה את זה, אבל זו הכרזה שאני צריכה להביא לגן שלי, אז אני עושה את זה. כמה פשוט ככה לך תסביר לגננת למה הכרזה שלנו נראית כמו שהיא נראית.