לילה ראשון בלי ציצי וליל הדין של הג'וקים

כבר הרבה זמן איילת שומעת ממני שעוד מעט הציצי יתקלקל. זה נדחה ונדחה, אבל מהיום הוא מקולקל. ההשכבה היתה קשה במיוחד, עם אבל כבד וכאב של דחייה. וגם לי זה לא כיף. כמה נוח להרדים עם ציצי. אפילו הצעתי לה טיול בעגלה בשכונה. נתתי שוקו במקום ציצי. נתתי חיתול כי בזמן האחרון היא חושבת שזה קול לישון מחובקת עם חיתול (כי לעומריקי מהגן יש חיתול), נשכבתי לידה וספגתי מדי פעם את הבעיטות שלה. ובסוף כשכבר לא יכולתי יותר אורי החליף אותי. ורגע לפני שהיא נרדמה, ואפילו בשעה די סבירה יחסית לדרמה של הערב, אני שומעת את השריקה שלנו מהחדר, בטון בהול. שריקה בהולה כל כך זה סימן לג'וק. הולכת לחדר עם כפכף והורגת. איילת כבר התעוררה. עכשיו כשראתה אותי היא לא מוכנה להסתפק שוב באבא. אז אני מרדימה. ואז זה מתחיל. הם מתחככים ברצפה, בתריס, עפים בחדר במשק כנפיים קולני. שלושה ארבעה חולפים לידי ואני מנסה להיות קולית כדי לא להעיר את איילת, רק מרימה את הרגליים מכיסא הנדנדה שלא יטפסו עלי ומשתדלת לא לחשוב על התכווצויות השרירים שיהיו לי מחר. אחד עולה על הקיר מעל המיטה של אבישג ונדמה לי שאני רואה אחד על המיטה שלי, שכבר הפכה למיטה של איילת ועוד מעט היא צריכה להיכנס אליה, ועוד אחד על הקרניז מעל למיטות, והתריס חצי פתוח ויש עוד שממשיכים לטפס ולהיכנס. ואיילת כבר כמעט נרדמת. בעצם, נרדמת. ואני מתלבטת, ובסוף לא יכולה יותר וקוראת לאורי שייקח אותה ויוצאת למסע קטל.

אני לא אוהבת להרוג ג'וקים ליד הילדות, ואיילת כבר התעוררה לגמרי בינתיים. בכלל, אני לא אוהבת להרוג ג'וקים. אילו זה היה תלוי בי הייתי ממעטת בזה. גם אבישג אומרת לי לא להרוג, ומזל שהיא ישנה לאורך כל הדרמה הזאת. כי זה היה מצב חירום. היו שישה ענקיים, אחד מהם נכנס תוך כדי האירוע ונשאר המום על מסילת החלון וכשהוצאתי אותו משם כדי לוודא הריגה הוא התעורר לחיים. זה מגעיל כמו שזה נשמע. תוך עשר דקות אף אחד לא נשאר בחיים, ואיילת עודדה אותי מהצד בקריאות "עוד עכביש, עוד עכביש,” ואפילו איתרה בשבילנו עוד אחד מתחת לאוהל פו הדוב. הדרמה נגמרה ואיילת חזרה לישון. אני עוד לא נרגעתי.

וככה חגגנו את חג האהבה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טובה לוטן  On יולי 25, 2010 at 9:21 pm

    אפשר לשכור את שרותייך?
    לא יעזור בית דין, לא מסוגלת למעוך גם ג'וק
    הורגת את כולנו עם תרסיס.
    יאללה בואי.

  • אורלי מזור-יובל  On יולי 25, 2010 at 10:28 pm

    לילה ראשון בלי ציצי – וכבר בשורה השביעית את עוברת לדון בג'וקים! מקווה שאת מודעת לכמה ששפר עלייך גורלך, אישה. כל הכבוד לילדה ולאם גם יחד. ומבין השורות עולה שם סידור עבודה מעניין מאוד ביניכם בכל הנוגע להדברה האורגנית הזאת…

    מאחלת לכולכם לילות שקטים. אשר לימים, נשמע לי שאצלכם יום יום חג האהבה 🙂

  • ימימה  On יולי 26, 2010 at 5:50 am

    כן, סידור העבודה הוא שאורי מספק את המודיעין ואני האגף המבצעי.

    ולמה שפר גורלי? בכל מקרה, הלילה עבר יחסית חלק, אבל הלפנות בוקר – אוהו, פה היה קשה לעמוד בפני הדרישות לציצי. (אבל עמדתי. ועכשיו אני נופלת.

    וטובה, בסוף גם אני השתמשתי בספריי, כשאחד מהם – לא מהמניין שלמעלה, אלא אחד נוסף אחרי הקטל הגדול – היה בפינה שלא מגיעים אליה (רק ג'וקים). אבל מיד הצטערתי מאוד. זה זוועה החומר הזה.

  • אורלי מזור-יובל  On יולי 26, 2010 at 8:23 am

    שפר גורלך שליל הגמילה הראשון עבר חלק, גם אם רק יחסית. כל הכבוד על העמידה בפרץ (יש גודש?).

  • talila  On יולי 26, 2010 at 8:47 am

    וואו. ואני חשבתי שאני גיבורה כשאתמול קלטתי על המשקוף אחד ענקי ומעופף ורדפתי אחריו עם היעה, עד לסופו המר. נכון שכל שנה הם חוזרים בתצורה משוכללת יותר? גדולים יותר, מתעופפים (לא זוכרת שהם ידעו לעשות את זה פעם) גם היתושים גדלו, הכול נראה כמו סיוט מד"ב כזה, אני לא רוצה לחשוב איך הם ייראו עוד חמש שנים, אולי זה החומר שבריסוס? (יש פרק כזה ב"אלף" העתיק). בקיצור, אני מלאת השתאות להתמודדות שלך לבדך עם מחלקה שלמה. קחי את כל הזמן להתאושש מזה – זה לא קל בשום מובן.
    ויום האהבה? אחרי שקוראים מה מקורו של החג הזה קצת יוצא החשק ממילא…

  • avivamishmari  On יולי 26, 2010 at 10:02 am

    אני הכי התפעלתי מהשריקה. אין כמו שריקה לרגעים האלה של "תקועה עם הילדה ושכחתי משהו בחדר השני" (טוב, צריך שיהיה גם למי לשרוק).

  • ימימה  On יולי 26, 2010 at 10:28 am

    אוף, אורלי, גודש זה מילה עדינה. אבל התחברתי לחברתי המשאבה והיא עוזרת לי קצת. (ידנית זה לא עובד משום מה.)

    טלי, אני לא יודעת מה עם הג'וקים, אבל היתושים בהחלט התחלפו באיומים ונוראים בהרבה בשנים האחרונות. "נמר אסייתי" קוראים לזן החדש והנוראי הזה, בטח שמעת את השם הזה, לא? הוא אכן זוועתי.

    ואביבה, השריקה זה אכן המצאה נהדרת. זה התחיל כשאבישג היתה קטנה והבנתי שהקול שלי יעיר אותי כשהיא רגע לפני הירדמות, אבל שריקה עדינה לא. העניין הוא ששריקות לג'וקים הן לא עדינות. (ולפעמים אורי לא שומע אותי, ואז שוב השריקה לא עדינה…)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: