נורה, דניאלה וגיל גם

נורה אפרון
נורה אפרון היא כותבת רבת זכויות. עזבו רבת זכויות, די ב"כשהארי פגש את סאלי" כדי שאעריץ אותה לנצח. (ממרחק הזמן זה סרט שנראה תמים מאוד וקצת מיושן, ראיתי אותו לאחרונה שוב, אבל בזמנו הוא היה הברקה של ממש.) לכן הופתעתי מאוד לקרוא את הטור הזה שלה, שבו היא יורדת קשות, גם אם בחן רב, על הספרים של סטיג לרסון. אפשר להתווכח על השאלה עד כמה הספרים האלה הם הברקה ספרותית, אבל דבר אחד בטוח – הם בילוי נפלא לשעות הפנאי, לפחות כמו הסרטים של אפרון. הופתעתי כי גילויים של קנאה מצד אנשים שנראה שיש להם הכל מביכים אותי (וזה עוד לפני שדיברנו על הפרובינציאליות האמריקאית). אף שהטור הזה היה משעשע במידה לא מבוטלת, לא יכולתי שלא לתהות האם באמת עינה צרה בהצלחה של לרסון? ואם כן, למה? ומה חסר לה בחיים? והאם היא לא שמה לב כמה כל זה לא מחמיא לה? (וגם הפרובינציאליות האמריקאית.)

דניאלה לונדון דקל
את דניאלה לונדון דקל אני אוהבת מאוד. הטור שלה הוא אחד הדברים הראשונים שאני קוראת ביום שישי ואת ספריה קניתי לא פעם לאנשים שאני מעריכה במיוחד. התעצבתי לגלות שזו ככל הנראה אהבה חד כיוונית לגמרי. לפחות על פי הקריטיונים שפרסמה השבוע. לא אמנה את כל הסעיפים כדי לא לעורר עלי את זעמם של הקוראים ואסתפק בכך שאני מניקה למרחקים די ארוכים, לא יולדת עם אפידורל והכתבה של רענן שקד כמה עמודים קודם גרמה לי להשתעשע ברעיון החינוך הביתי. אבל לא רק על האהבה החד כיוונית אני מצרה אלא גם על הטור האחרון שגם הוא היה נגוע בלא מעט קנאה. זה היה נסלח אילו הטור היה מצחיק, אבל הפעם היא חרגה ממנהגה. ושוב אני שואלת את עצמי – אישה עם הצלחה מקצועית כמו שלה, מה כבר חסר לה בחיים שהיא צריכה לאוורר את הקנאות הקטנות שלה? האם היא לא שמה לב כמה זה לא מחמיא?

וגיל ונטורה גם
לא ברור לי למה, אבל אני קוראת את הטורים שלו, שלא מחדשים לי הרבה. לפעמים הכל, לרוב ברפרוף, אבל קוראת. ומכיוון שהטורים מציירים אדם לא מאוד מתוחכם (אולי אני טועה, אבל ככה הוא מצטייר), קשה לי אפילו להאשים אותו בקנאה כמו זו של דל"ד או של נ"א (מקווה שהמשפט הזה לא יתפרש כקנאה מצדי). מצד שני, הטור הזה על סופר נני היה קצת בעייתי. מה, הוא לא שם לב שזה בדיוק מה שהוא עושה? כדי להוציא אותו בזול הייתי אומרת שהוא היה פשוט מאוד לא ממוקד: רצה לומר משהו על התכנית שדליות משתתפת בה (שאני מבינה – בלי לראות כי אין לי טלוויזיה – שחצתה כמה קווים אדומים בעונה האחרונה) ואמר את מה שאמר על דליות עצמה, שהיא אשת מקצוע בדיוק כמוהו (ייתכן אף שטובה ממנו) ועל השיטה שלה. אפשר ללמוד הרבה מדליות (דווקא לשעתיים שלה ברדיו יוצא לי להאזין מדי פעם) ואם לוונטורה יש איזו בעיה עם זה שיבדוק את עצמו.

ופתגם עממי עתיק אומר: קנאה היא כמו גזים – כולם סובלים מזה, אבל זה בכל זאת מאוד לא סקסי לשחרר לאוויר. (ואם ממש חייבים – אז רק בנוכחות אנשים שאתם בטוחים שיקבלו אתכם כפי שאתם.)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רבקולית  On ספטמבר 12, 2010 at 7:17 am

    דילמה דילמה (אני ואני) –

    למשל – אני חושבת שהטור של דאה הדר בהארץ משמים.

    עכשיו – אני כותבת. מפורסמת ומוערכת אצל חוג מכריי (123 חברי הפייסבוק שלי ועוד כמה מפורום השפם).

    אם אכתוב על הדר – הרי שעלולים להאשים אותי בקנאה (כן, אני בהחלט מקנאת שעל השממה הזאת היא מקבלת שכר כנראה נאה בעוד אני יושבת בבית ומחפשת פרנסה, רצוי ממילים, אבל לא מקנאה בכתיבה שלה). מצד שני – אני משלמת על מנוי לעיתון הארץ וכותבי הטורים החדשים מבאסים אותי.

    עד כאן הדילמה.

    לא יודעת מה הייתי עושה אם ממש הייתי צריכה לפרסם ביקורת על הטורים החדשים בהארץ.

    ..

    חוץ מזה כתבת יפה במוסף של החג, שכוייח!

  • ימימה  On ספטמבר 12, 2010 at 8:00 am

    אכן בעיה. אולי להפסיק את המינוי? (סליחה על חוסר הלויאליות…)

    תודה על השכוייח.

  • רבקולית  On ספטמבר 12, 2010 at 8:11 am

    לעעע, בכל זאת, יש שם עדיין כמה דברים לקרוא 🙂

    אבל כן, ביקורת על מישהו שעוסק באותו דבר זו תמיד בעיה.

  • michalcbt  On ספטמבר 14, 2010 at 12:33 pm

    הפסקתי לאהוב את דניאלה בערך אחרי העונה הראשונה…
    את רענן שקד מעולם לא אהבתי…
    ונורה אפרון לא כתבה דברים שעניינו אותי אחרי הארי וסאלי…

    אבל ברגע שאני כותבת שלא אהבתי ישר אני נחשבת סנובית? ואם היתי מפורסמת אז גם היתי נחשבת סנובית?
    קצת בעיה…

    ובכל זאת, אחד הדברים המשותפים לדניאלה ולרענן הוא היד הקלה על ההדק כשבאים לבקר חיים בסגנון אחר משלהם.

  • ימימה  On ספטמבר 14, 2010 at 9:25 pm

    לא הבנתי על איזו עונה ראשונה של דניאלה את מדברת. גם לה היתה תכנית בטלוויזיה? או שהתכוונת למיכל דליות.

    אותי רענן שקד דווקא מצחיק מאוד. בדרך כלל.

  • שלומית עוזיאל  On ספטמבר 15, 2010 at 11:15 am

    כן, אם כי גם פה, הסגנון הוא הכל – יש אנשים שגם מקנאים בחן (וגם זה, אה, מעורר קנאה… יש דרך לצאת מזה?).

    ותגידי, אני אמנם באיחור, אבל יש מצב לסרוק ולהעלות את הטור הנדון של לונדון-דקל?…

  • ימימה  On ספטמבר 15, 2010 at 12:35 pm

    אין לי סורק. :-/ ואני גם לא בטוחה עד כמה זה חוקי.

  • ימימה  On ספטמבר 15, 2010 at 12:36 pm

    אבל אני יכולה לשמור לך אם את רוצה.

  • שלומית עוזיאל  On ספטמבר 15, 2010 at 12:39 pm

    אני אשמח 🙂

  • מואדיב  On אוקטובר 11, 2010 at 11:44 am

    לא קורא את לונדון דקל, כי בדרך כלל אני לא מניח יד על המוסף ההוא.

    אבל קיבלתי את רצף העמודים שלה סביב הפטירה של אמהּ, השבעה וכו'. יצירת מופת שמי שאינו יתום אולי לא יבין.

  • ימימה  On אוקטובר 11, 2010 at 12:44 pm

    לא צריך להיות יתומים כדי להבין. אלה בהחלט היו טורים נפלאים, ובכלל, בדרך כלל היא נפלאה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: