כמה הרהורים על הטור של דנה ספקטור בסוף השבוע

 

  • אין דבר כזה "יותר מדי אהבה" כשמדובר בילדים. מותר לאהוב כמה שרוצים, ומותר גם להראות להם את זה. מה מותר? – חובה עלינו כהורים. מה שאסור הוא שהאהבה הזאת תהפוך למשהו שיקשה עליהם להתפתח לאדם בוגר ועצמאי.

  • לכל הורה יש את היוסף שלו, בטח לא גיליתי את אמריקה, וסליחה על העברית הקלוקלת. גם אם נדמה לך שאת חונקת את הילדה שלך כי היא ילדה יחידה, דעי לך שגם במשפחות עם יותר מילד אחד יש מישהו שחש חנוק יותר מהאהבה הזאת. ליוסף היה קשה לפרוח בצל אחיו הקנאים, והבה נודה בכך, יש סיכוי לא רע שגם הוא היה נודניק ונרקסיסט לא קטן, אם לשפוט לפי החלומות. אבל מה יצא ממנו? משנה למלך מצרים. אין שום דבר רע באהבה עצומה.

  • הורים, לתפיסתי לפחות, לא צריכים לשחק אותה קשים להשגה. הם שם כשאפשר, וכשאי אפשר אז לא. אין צורך לייצר סיטואציות מלאכותיות שמרחיקות את ההורה מהילד. אבל בהחלט יש מקום לשים לב לצורך של הילד במרחק. לכן, כשאת רואה שהבת שלך מתה לצאת מהחיבוק שמראש היא לא רצתה לתת, לא ברור לי למה במקום לומר, “טוב, אני רואה שאני רק מקשה עלייך. סליחה, את יכולה ללכת,” לתת תירוץ עלוב להיפרדות שלכן כמו "אמא לא צריכה חיבוק, לאמא יש ספר לקרוא"? שוב היא מבינה שזה עניין של אמא, לא שאמא שלה פתאום ראתה אותה, אלא שאמא שלה שוב פתאום נזכרה בעצמה. (מה שלגמרי לא נכון, אם לשפוט על פי התובנה שנכתבה בפסקה הקודמת.)

 

ושני דברים אחרונים בעניין ריבוי ילדים. יכול להיות שאני נכנסת לשדה מוקשים, אם אני עדיין לא בתוכו

זו רק תיאוריה שלי, ואף אחד לא חייב להסכים איתה, אבל לדעתי כל מי שלא מבין מה נפל עליו בילד הראשון חייב לעצמו ילד שני. חייב. (אני לא מדברת על שלישי, זה כבר אקסטרים.) זו החוויה המתקנת האמיתית. זה נותן תחושה ענקית של מסוגלות, שכל כך קשה להתחבר אליה עם תסכולי הילד הראשון. וספקטור לא זרה לתחושה הזאת, אם לשפוט על פי הטורים שבהם היא מתארת את האושר שלה עם חבורת הילדות בבית. זה כמובן לא אותו הדבר, אבל זה בן דוד. וגם אם לה זה כבר לא רלוונטי, אני מקווה שיש מישהו שיקרא את הדברים ויוכל ליהנות מהם בעתיד.

 ומשהו אישי. האסון בקונטיקט מחדד מאוד את חרדת האובדן של ההורים. מאז שאחי הבכור נהרג כשהייתי בת שש וחצי אני יודעת בצורה ברורה ביותר שיש מקרים שבהם ילדים מתים לפני ההורים שלהם, ועוד לפני שהייתי אמא ידעתי שההורות שלי תהיה ספוגה בחרדת האובדן הזאת. והיא מתעצמת, באופן פרדוקסלי, עם כל ילד חדש שנולד. מרבה ילדים מרבה דאגה. ואף על פי שלא עושים ילדים כדי שיהיו רזרבה במקרה הצורך, אם יש עוד ילדים בבית (עוד חמישה, במקרה של הורי), זה אולי לא מקהה במאום את הכאב, אבל ללא ספק נותן סיבה לחיות.

(כל זאת, כמובן, כשהמצב הוא כזה המאפשר להביא ילדים נוספים לעולם.)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Riky Cohen  On דצמבר 22, 2012 at 7:48 pm

    קודם כל, מצטערת על האסון שפקד אותך ועל האובדן, לא יודעת איך לא ידעתי את זה. אני חולקת עלייך בקשר ליותר מידי אהבה, יש דבר כזה, יש מקומות שזה חונק ילדים, זה תלותי והם חשים בזאת ואפשר לרסן זאת. אצלנו עם השניה, אבא שלה פחות נשפך עליה ממני, בדביקות, והיא תמיד רוצה אותו יותר. מאוד הסכמתי עם החוויה המתקנת בילד השני, מאוד ובדיוק, ככה גם לי זה היה, אבל זו לא סיבה לדעתי לגשת ברחוב ולהציק לאנשים מה עם הילד הבא.

  • ימימה  On דצמבר 22, 2012 at 8:44 pm

    כמו שאמרתי, זה לא עניין של כמה אוהבים אלא של איך. את יכולה להיות מאוהבת בה מעל לראש, אבל לשים לב מתי היא רוצה בקרבה ומתי לא. לא צריך להיות דביקים. יש לי גם כזאת. אבל יש הבדל בין לעשות את עצמך הארד טו גט לבין להניח לילדה להיות חופשייה לבחור איך היא רוצה לקבל את האהבה שלך. וכמובן לא צריך לגשת לאנשים ולהציע להם את הילד הבא. אבל בהחלט כדאי לספר לאנשים על העניין הזה של הילד השני, בעיקר לאלה שהיו כל כך בהלם מהראשון. כי אנשים מפחדים כל כך, בגלל הקושי שחוו. גם אצל רענן שקד רואים את זה. ממש בא לי להגיד לו, תרגיע, זה יהיה הרבה יותר קל. כי זה פשוט ככה.

  • נעמה  On דצמבר 22, 2012 at 8:56 pm

    אין לי גישה לטור. אפשר בבקשה תקציר?

  • ימימה  On דצמבר 23, 2012 at 6:54 am

    בגדול – ההכרה בכך שיש לה ילדה אחת נחתה עליה במלוא כובד משקלה עם הידיעות על הטבח בקונטיקט. וזה הביא להרהורים בנוגע למרחק הנכון שלנו מול ילדינו, מידת האהבה שיש לתת להם וכו' וכו'.

  • נעמה  On דצמבר 23, 2012 at 7:15 am

    מסכימה עם מה שכתבת כאן, כולל הערתך לגבי "לא עניין של כמה אלא איך".

    לגבי הפחד מאובדן, היה לי דיון עם חמותי על זה אחרי שנולד לנו הרביעי. היא אמרה לי – "היו לי ארבעה ועכשיו יש לי שלושה" וגם אני באה ממשפחה של ארבעה ילדים שהצטמצמה לשלושה ולא יכולתי לברוח מהמחשבה שיש לי ארבעה אז יש לי סיכוי טוב לגמור עם שלושה לפחות.
    שזה נורא בעיני.
    (אבל אני לא מעסיקה את עצמי בזה. ולא בחרדות. אני מיומנת היטב בהתחמקות מהבורות הללו).

  • ימימה  On דצמבר 23, 2012 at 8:24 am

    באמת קשה לברוח. אבל זה לא בדנ"א שלנו. זה לא תורשתי.

  • מיקי גוריון  On דצמבר 23, 2012 at 9:54 am

    דנה יודעת לכתוב ואפילו לרגש לפעמים אך נקודת המבט שלה כל כך מרוכזת בעצמה, בצרכים שלה, (אני מודה שכולנו לוקות בזה, אנחנו לא צדיקות) שלפעמים נדמה שכל הסובבים אותה הם תפאורה להצגה של עצמה.
    להשתמש בילדה כמילוי של חסר היא בעיה רגשית מוכרת (עשיתי טעויות כאלה בעצמי לרוב), וברור שהצורך לעשות עוד ילדים הוא צורך טבעי, חברתי מולד,אך הוא איננו פיתרון לחלל המוכר בתוכנו.
    אהבה היא מתנה חופשית ואמורה "לזרום" בין שני הצדדים בחופשיות ולא מתוך כבלים…
    ויש אובדן שאיננו מוות, נניח מחלת נפש כפי שאנחנו חווים יום יום, ואין בטחון בתכנון ילדים כרזרבה.
    מתנצלת על הקושי שהכנסתי לכאן

  • ימימה  On דצמבר 23, 2012 at 1:06 pm

    מיקי, תודה על המילים שלך. אני מסכימה איתך מאוד. גם בעניין האובדנים האחרים, או זה שהילד לא יוצא בדיוק כמו שתכננת, היא נגעה בטור הפעם, רק ברפרוף.

  • נדב  On דצמבר 24, 2012 at 9:02 am

    וואי, כ"כ מובן, בתור ה'יוסף' של משפחתי (למרבה הפלא, פרשת יוסף היא גם פרשת הבר מצווה שלי), אין ספק שהרבה פעמים זה מרגיש אובר חונק מחד ומעורר קנאה מצד שאר האחרים מאידך, כך שאתה נדפק מכל הצדדים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: