פרשת ואתחנן

עבר זמן רב מאז הפעם האחרונה שפרסמתי פה פרשת שבוע. אין לי תירוצים להפסקה, יש לי סיבה לפרשה הזו. נהוג לבקש מחברים או מבני משק בקיבוץ או כאלה שעזבו לכתוב פרשת שבוע לעלון המשק, והפעם עליתי אני בגורל. לרגל האירוע, אני מפרסמת את הדברים גם פה.  

בפרשת ואתחנן משה ממשיך את נאום הפרידה שלו מהעם שהתחיל בפרשה הקודמת, נאום המסכם את קורות העם ארבעים שנה במדבר, נאום שמדגיש את הניצחונות וההצלחות ואת ידו של ה' בכל אלה. עם כל ציון של ניצחון או הצלה שעשה ה' לעם, או נס גדול שנעשה לעם (“השמע עם קול אלוהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי? או הנסה אלהיםלקחת לו גוי מקרב גוי במסֹת, באֹתֹת ובמופתיםככל אשר עשה לכם ה' אלהיכם במצרים…?” דברים ד, ל”ג ל”ד), משה שב ומציין את המחויבות של עם ישראל לה', ושב ומזכיר לבני ישראל שלא יתפתו ללכת אחרי אלוהים אחרים, שישמרו אמונים לה' ושיעבדו רק אותו. בפסוקים לעיל ובדומיהם בפרשה אפשר כמעט לשמוע את התחינה של משה אל בני ישראל, כמו אמא המנסה לפרוט על מיתרי המצפון של ילדיה, ומזכירה להם כמה כל מה שיש להם הוא בזכותה.

אין צורך להידרש למונחים אקדמיים כמו מקור דויטרונומיסטי או איחוד הפולחן כדי להיווכח עד כמה הציווי לא ללכת אחרי אלוהים אחרים בולט בפרשה, והוא המשכם של הדברים שהיו בפרשה הקודמת, ומשה יוסיף עליהם עוד בפרשה הבאה ולאורך כל ספר דברים. אולם כשבמרכז הפרשה עשרת הדברות, בולט במיוחד ההבדל בין המעבר מעשרת הדברות בספר שמות לפרשת משפטים לבין המעבר מעשרת הדברות בספר דברים להמשך נאומו של משה.

בעוד שספר שמות עובר מעשרת הדברות הישר לפרשת משפטים, שכל כולה פירוט מדוקדק של דיני ממונות ונפשות, של חוקים חברתיים ובאופן כללי – חוקים שבין אדם לחברו ההכרחיים לכינונה של חברה מתוקנת, הרי שבנאומו כעת, אף על פי שהוא משתמש באותה מילה ממש – משפטים, משה לא חוזר על אותם משפטים שפירט בספר שמות, אלא הוא שב לנושא שדרש בו לפני עשרת הדברות ומזהיר את העם מפני עבודת אלילים ומזכיר פעם אחר פעם את המחויבות של העם לה' שאלמלא מעשיו לא היה העם עומד כעת בעבר הירדן לפני הכניסה לארץ.

משה עומד מול עם שונה עכשיו. יש מולו חברה די מגובשת, ולא אוסף של עבדים הזקוקים לחוקים חברתיים, כמו שהיו בספר שמות. אותם חוקים תיקנו את החברה, וההיסטוריה הקרובה מאחדת אותם בנרטיב משותף, אולם משה יודע כי האתגר המרכזי העומד בפני העם אחרי הכיבוש וההתיישבות הוא לא לאבד את אותה אחדות, ואחד הכלים הבסיסיים להשגת אחדות כזו הוא פולחן לאל אחד, במקום אחד. משה מבהיר לבני ישראל שעליהם לזכור שאין הם עוד קבוצה של פרטים, שאמנם מצייתת לחוקים חברתיים שכבר קיבלו על עצמם. אחרי שהמטרה המשותפת הראשונה בארץ המובטחת תושג ומעשה ההתיישבות יצלח, הם זקוקים ליותר מכך כדי להישאר עם. משה מדגיש את ההיסטוריה המשותפת בידיעה שהיא חיונית לאחדות, וכי תוך שניים או שלושה דורות היא תישכח, ומשום כך כל סיפורי התלאות במדבר, ומעשי הישועה. וכמו כן, עם זקוק לאמונה באל אחד. המשפטים בספר דברים הם בעיקר מצוות שבין אדם למקום, מצוות שבלב – ובראשם "ואהבת את ה' אלוהיך”, הפרשה הסמוכה לעשרת הדברות. ולפניה ואחריה – נאום המחזק את המחויבות של העם לאלוהיו ודורש ממנו להתמיד בה כדי להמשיך ולהיות עם.

 

(מילה אישית – עורך העלון לא ידע זאת כשביקש ממני, אולם כשראיתי את המילים "פרשת ואתחנן" התרגשתי מאוד, שכן היתה זו הפרשה של אחי, נתן ז”ל. תודה לו על שזיכה אותי ללמוד אותה ולדרוש בה.)

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: