על כבוד, מנהיגות והורות

"רבע שעה לאחר שנכנסה לבית היא הורתה לסוכנת הבית לקרוא לנו. התעלמנו ממנה וחיכינו לראות מה יקרה. חיכינו וחיכינו ושום דבר לא קרה. זו היתה הפעם הראשונה שהיא הערימה עלינו, לו רק ידענו. אם היא לא התכוונה לבוא לחפש אותנו, לא היה שום טעם בכל מומחיותנו במחבואיםנשארנו בחדר והתחלנו להשתעמם, ואחר כך התחלנו להתעצבן על הסקרנות שהתעוררה בנו חרף התנגדותנו."

דיאן סטרפילד, הסיפור השלושה עשר.

את אחת העצות הטובות ביותר בתחום גידול הילדים קיבלתי דווקא מספר שאיננו ספר הדרכה. האומנת שבאה לטפל בשתי ילדות פראיות לא זזה מהמקום שלה. היא מחכה שיבואו אליה. והן באות, ברגע שהיא מחזיקה אצלה את הדבר שהן רוצות. בהתחלה מדובר באוכל. היא לא מאבדת את הכבוד שלה בחיפוש אחר הילדות כמו כל מי שטיפל בהן עד כה, וכשהן באות אליה כדי שתפתח להן את ארונות האוכל היא מתייחסת אליהן גם בכבוד, ולא, למשל, אומרת – אה, אז עכשיו כשאתן צריכות אותי אתן באות, או משהו כזה. מהפסקה הקצרה הזאת ומהמשך התנהלותה של האומנת למדתי ללכת כשצריך ללכת, בידיעה שהילדים יילכו אחרי. לתת להם לחפש אותי במקום ההיפך ועוד.

לתת עצות בענייני ילדים בזמן שאת אמא פעילה לכאלה שטרם בגרו זה עניין שדורש אומץ רב. אקדים ואומר שאני רחוקה מלהיות האמא המושלמת. גם אני פה ושם מתעצבנת, מאבדת את הכבוד העצמי שלי או מתייחסת אל הילדים לא בכבוד. אבל זה הדבר הראשון שצריך להיות בכל מערכת יחסים, ועם הילדים בראש ובראשונה.

ולמה אני מסבירה את זה? כי בשבת קראתי את הטור של דנה ספקטור, עזבו, אל תשאלו למה אני עדיין עושה את זה, ואחרי חצי טור שבו ברור שאף אחד לא מכבד אף אחד בקשרים שהיא מתארת, היא מסבירה שהבסיס לכל מערכת יחסים של חיבה זה הכתרה. להגיד לילד כמה הוא מקסים והכי כיפי בעולם וכאלה מין, וזה נכון שצריך לעשות את זה, אבל אם זה התחליף לכבוד, אז סליחה, צעד אחד אחורה בבקשה. וגם – בזמן מריבה אמיתית, זה הדבר הכי קשה לעשות, ואני בכלל לא בטוחה שזה הדבר הנכון. כי ילד צריך גם לדעת שלאמא שלו יש כבוד, ואם היא נעלבה – וזה קורה – אז מותר לה לחכות קצת זמן עד שתירגע ותגיד לו שהיא אוהבת אותו הכי בעולם. גם זה לא אסון.

אבל ממה האמהות שם, בטור של ספקטור, נעלבות? מזה שהילדות לא רוצות לבוא איתן לשום מקום שהן מציעות. מזה שהילדה לא אוכלת את התפוח שהיא מגישה לה. אני יודעת שאם אכתוב פה אלוהים אדירים זה קצת יחליש את הטיעון, אבל בכל זאת – אלוהים אדירים, בנות, לא אמרו לכן בשום שלב בחיים pick your battles? על מה אתן רבות? ממה אתן נעלבות? לא רוצות לבוא – שלא יבואו (אני לא מדברת על ללכת למניקור, כל אחת והסגנון שלה). ואם זה כל כך חשוב לכן שהן יבואו איתכן, הניחו במחילה את הטלפון או עזבו את המחשב, קחו את המפתחות והראו להן שאתן הולכות. הן יבואו. ואם לא, אז הן מספיק גדולות כדי להישאר בבית לבד (לפחות הילדה של ספקטור). למה אתן משחקות כאילו הכוח הוא אצלן? הן זקוקות לכן הרבה יותר ממה שאתן להן, עדיין. (בעניין התפוח נזכרתי שפעם ילדה אורחת אמרה לי – בשבת אנחנו לא חייבות לאכול ירקות. זה מה שקורה כשמכריחים ילדים לאכול ירקות. כשירקות נחשבים לעונש. זה מה שספקטור או חברתה רוצות? מסופקתני.)

"כי זאת הבעיה עם אהבה, יש לה תנאים…” כתבה דנה ספקטור. האומנם? ולחיבה אין, היא ממשיכה. נניח לאבחנה המוזרה והילדותית בין אהבה לחיבה. אז ספקטור באה לספר לנו שאלפי שנים של מיתוסים על אהבת האם נטולת התנאים הם לא נכונים? אין להתבלבל – כשאומרים “בלי תנאים" הכוונה רק לאהבה של ההורה אל הילד. האהבה בכיוון ההפוך היא לא ממש אהבה. היא צורך. אנחנו בשבילם – לפחות בראשית חייהם – כלי, אינסטרומנט. לא הרבה יותר מזה. והם אומרים שהם אוהבים, ברור. וזה כיף גדול. אבל לא צריך לצפות ליותר מדי מהאהבה הזאת.

הורות היא מנהיגות. בטור הזה, שבזמן הקריאה שלו הרגשתי כאילו אני צריכה לאטום את האוזניים מדי פעם כדי שהצרימה הזאת תיפסק, האמהות מפגינות הרבה דברים, אבל אף אחד מהם הוא לא מנהיגות.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • משה קלרטג  On מאי 20, 2014 at 7:13 am

    שלום רב. מה, אני הראשון?
    כל הכבוד לי. אני לא חוזר על ההצעה שלי למשהו משותף של שנינו בנושא זה.

  • מושיקו  On מאי 20, 2014 at 7:40 am

    הרבה זמן לא קראתי אותך. תודה.
    לדעתי את מפספסת משהו – זה לא עניין של כוח, זה עניין של הכרה. כשהילד שלך מסכים עם מה שאת אומרת הוא אומר לך שאת שווה משהו. וכשהוא לא – הוא אומר לך שאת לא שווה. זה הפחד בבסיס מה שתיארת. ממש כמו ילד בן שלוש שבטוח שכשאמא הולכת היא לא קיימת, כך ישנם אבות ואמהות שבטוחים שכשילדם לא נוהה אחריהם הם כבר לא הורים. והאובדן, הו האובדן. אובדן העצמיות, אובדן הדבר שהפך להיות המגדיר הכי חשוב של העצמי. לא, עם זה אין להתמודד. ומה שלימדה אותך המטפלת זה לא שהן תבואנה, אלא שיש להן קיום משל עצמן וגם לך. ואם הן תבואנה, רק אם, אזי דברתן שפה משותפת. ואם לא, אז ברגע זה ממש אתן כשתי זרות עם רצונות שונים. ועוד דבר היא לימדה אותך, שזה זה שילדה לא מקבלת את מה שאת אומרת לא הופך אותך למשהו שאינך רוצה להיות. את נשארת את. ואני מסכים לגבי הכבוד, ולא לגבי ההכתרה. אין כל תועלת לומר לביתך שהיא הכי חכמה בעולם אם היא לא. הרי מתישהו היא תגלה שהיא לא ובאותה הזדמנות תגלה שאחת מהשתיים – שאת טיפשה או שקרנית. לא. עדיף לומר לה דברים אחרים, מציאותיים ומחממי לב. וגם, אם בגיל 4 אמרת לה שהיא הכי חכמה בעולם, מה תאמרי לה בגיל 10 כשתזכה בתחרות מדעים? הלא לשיא היא כבר הגיעה שנים קודם.

  • Gangi N'allthat Jazz  On מאי 20, 2014 at 7:42 am

    יוווו, אני חייבת להגיד לך שכל הקוצים בגוף שלי התייצבו דרוכים כשקראתי את מה שאת מספרת על הטור של דנה ספקטור. עכשיו אני שמחה שאני לא קוראת אותו, כי יש משהו בכתיבה שלה ובאמיתות שלה שגורם לי לאי סדירות בקצב הלב ולכעס, פשוט כעס. את כל כך צודקת!

  • ימימה  On מאי 20, 2014 at 11:16 am

    תודה מושיק וגנגי. אני מסכימה איתך מושיק. העניין המרכזי בכבוד לאדם שמולך הוא אכן להכיר בכך שהוא לא אתה.

    • hiladg  On מאי 20, 2014 at 11:25 am

      העתקתי את המשפט האחרון למחברת שלי, כתזכורת
      וכיביתי את האור לבנות, שילכו כבר לישון

  • רוני  On מאי 20, 2014 at 12:17 pm

    אני ממש מחכה לפוסטים שלך, שהפכו נדירים יותר (כן, אני מתלוננת על זה!), וזה תענוג לקרוא ולדמיין שאכן יש הורים שכך הם עושים. ישר כח.

  • ימימה  On מאי 22, 2014 at 8:00 am

    פרסם את זה מחדש ב-געגועי לגאלה פלצ'ידיה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: