ארכיון קטגוריה: הרהורים נוגים

כשהחוק הוא חזות הכל

כשהחוק הוא חזות הכל, המוסר הבסיסי מתמוסס. למרבה האירוניה, דווקא החוק, שאמור להכניס סדר בחיים, מבלבל אותם עוד יותר. עשה או לא עשה? הכל נבחן בפריזמה של "האם הוגשה נגדו תלונה או לא". שכן, אם לא הוגשה תלונה, הרי שלא היה ולא נברא והאיש צח כשלג. אבל הרי כולם יודעים שלא. אז מה הכלים שבידינו? כל פעולה שאינה הגשת תלונה במשטרה – הרחקה ממוסדות חינוך, החלטות של מועצה מוזרה שמינתה את עצמה לטפל בתחום האפור, גינויים בבלוגים – נחשבת ללינץ' שהרי האיש לא עשה דבר! עובדה, לא הוגשה נגדו תלונה במשטרה!

לפעמים זה גורם לי להתגעגע לחרמות ולנידויים מתקופת התלמוד.

(ולא, אני לא אומרת שלא צריך להתלונן במשטרה על עבירות שבתחום האפור. אני רק אומרת שאם לא מתלוננים, ויש הרבה סיבות טובות שלא לעשות את זה, החברה צריכה כלים נוספים לטפל בפרטים שסרחו, לא רק בעזרת בתי המשפט.)

האם אחדל להיות פמיניסטית ביום שבו אצבע לבלונד?

לפעמים שיר הוא רק שיר

כמה יפה ונכון כתבה אבירמה גולן על היוזמה החדשה לקריאה ביקורתית של טקסטים. כמה לא תמיד ענייני ענתה לה אורית קמיר, שתקפה, בין היתר, כאחרונת המיזוגנים, את שערה הבלונדיני (הצבוע, אוי לבושה).

 

פשט לפני ביקורת

כשלימדתי תנ"ך בבתי ספר חילוניים נדהמתי לגלות שתכנית הלימודים משובצת בביקורת המקרא מהסוג שבה נתקלתי רק באוניברסיטה. אין כל רע, חלילה, בביקורת, אלא שהילדים האומללים שלא הבינו את הטקסט כפשוטו כבר היו צריכים להתמודד גם עם הביקורת עליו, התוצאה הביאה לבורות גדולה – הן בהבנת הנקרא הבסיסית והן בחומר הנלמד.

למיטב הבנתי, הבנת הנקרא לא השתפרה במיוחד בבתי הספר בשנים האחרונות, וכך גם לא הגישה של התלמידים לחומרים שהם נכסי צאן ברזל של התרבות העברית. כך שאם תלמידים בבית ספר תיכון בכלל קוראים אלתרמן, פן ואורלנד, דיינו. אם הם גם מבינים את המילים – הרווחנו בענק. אחר כך אפשר להתחיל ללמד אותם לבקר. מי שבמילא מבין את המילים הוא מספיק אינטליגנטי גם כדי להבין את המשמעות הבעייתית שלהן, גם בלי שתכנית לימודים תסביר לו את זה.

 

הכל בעיני המתבונן

אורית קמיר כותבת: "ולפעמים הוא פשוט מקבע תפקידים מגדריים מסורתיים המשמרים את השוליות הנשית (למשל השורות שגולן מזדעקת להגנתן – 'את תרקמי בערב לי כתונת, אני אנהג ביום את עגלתך')." מי בדיוק קבע שהרוקמת בערב כותונת שולית לנוהג ביום את עגלתה? האין זו תפיסה מיזוגנית גם כן? אולי כדאי לשנות את התפיסה הזאת? גם את זה יכניסו לתכנית הלימודים? אני ממליצה.

 

הומור זו לא מילה גסה

לפני כמה ימים שמעתי אצל רזי ברקאי שיר שהחזיר אותי אחורה לימי התנועה, אבל באנגלית. בעברית הוא הלך ככה בערך (אני מצטטת מהזיכרון):

 

עליתי מקאזה עם כל המשפחה

אחי בן ציון ותינוקת שבוכה

הייתי רווק ורציתי להתחתן

מצאתי אחת שאמרה לי כן

הבאתי אותה לאבא שלי

אמרתי לו זו כלה בשבילי

אמר לי אבא, בני תדע

כלה הזאת לאחר יעודה

כי זוהי אחותך מבטן ומלידה

אבל אמך אינה יודעת ואף פעם לא תדע

וי וי, וי לי

איזו בושה במשפחה שלי

 

הייתי עצוב והלכתי לים

פגשתי אחת שקראו לה מרים

הבאתי אותה לאבא שלי

אמרתי לו זו כלה בשבילי

אמר לי אבא…

 

הלכתי לאמא בדמעות שליש

סיפרתי לה על עסק הביש

אמרה לי אמא, בני תדע

כלה הזאת לך יעודה

אמנם זו אחותך מבטן ומלידה

אבל אביך אינו אביך ואף פעם לא יידע

וי וי, וי לי

איזו בושה במשפחה שלי…

 

כשחיפשתי את השיר באינטרנט מצאתי את זה. שוב דן אלמגור. שוב ניתוח מהצד הפוליטיקלי קורקט, אם כי, עם מעט הבנה מעמיקה. נחמד. כמו שאמרתי – לפעמים שיר הוא רק שיר. (גם "כשאת אומרת לא" החמוד להפליא.)

 

 

לא מזדעזעת – תשובה לשוקי

בבת המצווה של שלומציון, לפני כחודשיים, ביקשו ממני אחי וגיסתי לשאת דברים ולברך אותה. ואלה היו הדברים שנאמרו:

שלומציון היקרה

נהוג במשפחתנו לקשור את הברכות לפרשת השבוע וגם אני הייתי עושה כן אלמלא סמכתי על כל הדוברים לפני ואחרי שיעשו זאת. לכן אסתפק בכך שאומר: בתחילת הפרשה מתבשרת רבקה כי תאומים בבטנה, והקשר שלנו לזה הוא שתמיד היית "התאומה" שלי במשפחה. נולדת אמנם כעשר שנים אחרי (פלוס מינוס), אבל סמיכות התאריכים והעובדה שלשתינו אותה פרשה – פרשת תולדות שאת קראת יפה כל כך בשבת וגם אני דרשתי עליה בבת המצווה שלי – היה בה משהו מקרב ולכן אולי תמיד חשתי אלייך אהבה יתרה. 

ועד כאן בענייני פרשת השבוע. 

אני רוצה לספר לך ולאורחים סיפור קצר עלייך, שאני לא יודעת אם את עצמך זוכרת, או אם סיפרו לך אותו פעם. בתחילת האינתיפאדה השנייה, כשהיית כמעט בת ארבע, תקפו מסוקי צה"ל לראשונה מטרות בעזה (נדמה לי שהיתה זו המפקדה של ערפאת), בעקבות אירוע שהחריד את המדינה כולה. כשחזרו המסוקים יצאת עם אביך ואולי גם עם אמך, לראות אותם עוברים מעל סעד. כשחזרת הביתה, ישבת וחשבת קצת ואז שאלת, ילדה שעוד לא מלאו לה ארבע, "בעזה יש גם ילדים?" 

גדלת מאז, ועכשיו את נערה ויש לך עיסוקים רבים, ותחומי עניין שממלאים את חייך. את תלמידה מצטיינת, קוראת הרבה, משוטטת באינטרנט, עובדת מסורה ומנגנת במנדולינה ואני עצמי יודעת כמה את טובה עם ילדים וכמה אני יכולה לסמוך עלייך כשאבישג איתך וכמה אבישג אוהבת אותך. אולם התכונה שהתגלמה באותה שאלה של ילדה בת ארבע היא זו שמייחדת אותך מאנשים אחרים שגם הם תלמידים שקדנים, קוראים ספרים, משוטטים באינטרנט ומנגנים וטובים עם ילדים. התכונה הזו היא היכולת לראות שיש מולך בן אדם ולא כותרת, היכולת להזדהות איתו ועם סבלו, והיכולת לשאול שאלות אם נדמה לך שמשהו לא נעשה כשורה, גם כשהכל נראה לכאורה נכון והגיוני. 

אני מאחלת לך שלא תאבדי את היכולת הזאת כנערה וכאישה בוגרת.

בפוסט הקודם שוקי שאל אותי למה אני לא כותבת למי אני מתכוונת להצביע, ועניתי שבדמוקרטיה חלק מהעניין הוא לשמור על חשאיות, אם זה מה שאני רוצה. אבל מעבר לכך, נדמה לי שכל מה שאכתוב בתחום הפוליטי יהיה קלישאה. לא משהו שלא אמרו לפני ויאמרו אחרי. אז אני יכולה לדבר על הרג ילדים בעזה בבת המצווה של אחייניתי (חודש לפני המלחמה, אגב) ולפרסם את זה בבלוג וזה, כך אני מקווה, לא יהיה קלישאי. אבל להזדעזע בפומבי ממה שנראה ברור מאליו שהוא מזעזע, גם אם לא התנגדתי למלחמה הזאת? זאת לא אעשה, כי אני לא יודעת איך.

לכן אני מודיעה שלא אכתוב על שום דבר שאני לא מתמצאת בו ולא יכולה להעמיק בו את הדיבור, כולל פוליטיקה. כולל לכתוב למי אצביע (אם אצביע, יש גם אפשרות בדמוקרטיה לא להצביע). ואם זה לא מספיק טוב אני מודיעה שאני מזדעזעת מראש ובדיעבד מכל מה שהמוח האנושי הסביר צריך להזדעזע ממנו כמו פרשת הפדופיליה האחרונה, הנשיא לשעבר קצב, מותם של ילדים במלחמות, ובפרט מות בנותיו של הרופא מעזה בשידור חי, העובדה שגלעד שליט עדיין בידי החמאס ועוד, אני רק מתחייבת לא לכתוב על כך דבר – גם לא שאני מזועזעת – אלא אם כן תהיה לי זווית חדשה שתאיר את העניין באור אחר, מקורי וחדשני.

עוד בעניין הזעזוע והקלישאה

Get me the machine that goes "ping!"

אם יש לכן שעה וחצי פנויות, ואתן לפני לידה, בגיל הפריון או סתם מתעניינות בזכויות החולה – כדאי לכן לצפות בסרט הזה של ריקי לייק על מצב הרפואה המיילדותית בארצות הברית. מצמרר ולא נעים שדברים מרכזיים כל כך בחיינו תלויים במכונות שעושות פינג או כל קול אחר. 

ובכל זאת יש משהו בעייתי בסרט. כשהוא מדגיש את יתרונות לידות הבית הרושם המתקבל הוא ששתי האפשרויות היחידות שעומדות בפנינו הן ללדת בבית חולים בתנאים מוכתבים מראש או ללדת בבית. לא נאמר הרבה על האפשרות לשנות את המצב בבתי החולים לטובת הנשים שרוצות להשתמש בקדמה הרפואית והטכנולוגית (או שאין להן 5000 שקלים למיילדת בית, במקרה של יולדות בישראל) ובכל זאת מעדיפות לגמור את הלידה שלהן עם מינימום נזקים – פיזיים ונפשיים. בארצות הברית המצב נראה כמעט אבוד אם לשפוט לפי הסרט. בארץ עוד יש מקום לאופטימיות, ויש שמדברים על כך לא מעט ופה ושם גם כותבים בעיתונים ובבלוגים.

הערה קטנה למי שלא מצוי בעניינים ובכל זאת צופה בסרט – זמן קצר לפני הלידה שאל אותי מישהו על "כל הלידות הרוחניות האלה במים". השואל הוא אדם אינטליגנטי ביותר, אגב, אבל המים, הבית ובכלל – החשיבות שיולדות מייחסות ללידה שלהן נתפסת משום מה כרוחנית ולא כהגיונית. אז לעניין המים – אין פה שום עניין רוחני אלא פיזיולוגי לחלוטין – המים הם יופי של משכך כאבים, בעיקר כאבי שרירים מהסוג שחווים בלידה. ונוסף על כך – מים חמים מרככים את הרקמות ומקלים את יציאת התינוק. בארץ אין בשום בית חולים כרגע אפשרות ללדת במים, למרבה הצער. בחלק מבתי החולים מתאפשר שימוש במים – ולעתים גם בג'קוזי או באמבטיה – עד לרגע הלידה, וגם זה משהו, אבל לא מספיק למי שרוצה למזער את הכאב.  

עוד משהו – הבחירה בבית היא לא בשביל החוויה. זו בחירה הגיונית ושקולה בדרך כלל, את היולדת מלווה מיילדת מיומנת שיודעת להפנות את היולדת לבית חולים במקרה חירום. שיקולים נוספים, מעבר ליחס של הצוות הרפואי וההתערבויות המרובות, הם מצב הביות בבתי החולים השונים, או הדרישה להפריד את האם מהיילוד זמן קצר לאחר הלידה גם אם היא ביקשה ביות מלא. (הגדילו לעשות בבית החולים תל השומר: שם הנשים שבוחרות ללדת במרכז הטבעי נשארות עם ילדיהן ברצף אחרי הלידה ומקבלות ביקור רופא לחדר, ואילו הנשים שיולדות במחלקה הרגילה מופרדות מהיילודים לשש שעות לאחר הלידה, שכוללות שהייה מתחת לגרילר לחימום התינוק – כי זה מה שעולל בן כמה שעות צריך, כמובן.)

העשירים הם שפני הניסיון של האנושות
תרופות חדשות שנכנסות לשוק בדרך כלל מגיעות קודם כל לקהל אמיד ורק כעבור כמה שנים מגלים עוד כמה תופעות לוואי שלהן. גם טכניקות חדשות בתחום הלידה משמשות יותר בבתי חולים הממוקמים בקרב אוכלוסייה אמידה ופחות בפריפריה. אבל כמו שאומר אחד הדוברים בסרט – במקרה הזה באמת הזול ביותר הוא הטוב ביותר. נשים שיולדות לידה טבעית לא צריכות הרבה, אפילו לא חדר לידה טבעי בבית חולים – רק מקום נוח ותמיכה טובה. חבל שהמערכת לא מפנימה ולא פועלת בהתאם.  

נשים, קחו אחריות על החיים שלכן
בבלוג שכן עניתי לפני כמה זמן שאי אפשר לבחור בחירה מסוימת ואחר כך להאשים בכך את כל העולם. הבחירה היתה לקחת אפידורל והתלונה היתה שהרגליים היו משותקות מאובר דוז. מדהים לגלות שהפמיניזם הלוחמני נעצר בפתח חדר הלידה. שם, במקום הכי נשי בעולם, רבות כל כך מוכנות בשמחה למסור למישהו אחר את השליטה על הגוף שלהן ולוותר עליה כליל, ואחר כך להתלונן על שזה לא נעשה כפי שהן חשבו שצריך היה להיעשות. נשים שרק אם נזכיר לידן את המילים אונס, הטרדה מינית ודומיהם נקבל משנה סדורה (וצודקת!) על ריבונותה של האישה על גופה.

הגאווה – אוי לבושה (ועוד כמה קצרים)

מצעד הגאווה הממשמש ובא הביא איתו איוולת לא קטנה. פוסט זה מוגש כשירות לתיקון המעוות: יש להגות גַּאֲוָה ולא גֶּאֲוָה. תודה.
 
בובה אני ושמי ימימה מה
לפני כשנה יצאתי עם אבישג בפעם הראשונה לגינה בבורוכוב שהפכה אחר כך לביתנו השני. פגשתי שם אם ובנה. היא שאלה אותי מה שמה של בתי. כשאמרתי אבישג היא אמרה, איזה מין שם זה? מאיפה מצאתם? ועוד לפני שהספקתי להשיב היא מיד נזכרה והבינה, "אה, בטח מהקטלוג של שילב." מיהרתי להסתלק משם לפני שתשאל אותי לשמי ותגיע למסקנה המתבקשת שהורי מצאו אותו בקטלוג לבובות או לחיות משק.
כבר זמן רב אני חושדת שהשם שלי לא סקסי במיוחד. ימימה? במקרה הטוב ישבשו אותו ויהגו במלעיל. במקרים אחרים אנשים ינודו בראשם בצער מהול ברחמים. טכנאי של בזק שבא לתקן משהו לא מזמן אמר שציפה למצוא איזו זקנה תימניה. באתרי שידוכים בכלל לא היה לי סיכוי, אז מראש לא נרשמתי אליהם.  
אבל מה לי שם סקסי עכשיו? מה לי הקפדה על מלרע? במילא אף אחד כבר לא משתמש בו, אפילו לא אני. רוב האנשים שאני מדברת איתם לאחרונה – גננות, רופאים, אפילו נשים שאני באה לביתן אחר הצהריים, ומנהלת איתן שיחות שמגיעות גם לפרטים אינטימיים ביותר (פעם אחרונה עשינו השוואת צלקות מקיסרי, למשל) – מסתפקים ב"אמא של אבישג".  
 
למה נשים תמיד נשענות על ההגה?
שמעתי את השאלה הזו לא פעם ולא ידעתי מה התשובה. בכלל, מעולם לא שמתי לב שנשים נשענות על ההגה. אני, לפחות, לא נשענתי אף פעם. עד שאורי קיבל את האימפרזה החדשה מהעבודה וגיליתי שההגה מסתיר לי חצי כביש. לא יודעת לגבי נשים אחרות, אבל עכשיו אני נשענת על ההגה לא מעט, וזו הסיבה.
 
המלצה
במרחק נגיעה של קרטיס סיטנפלד מתאר את חייה של לי פיורה בפנימייה יוקרתית בארצות הברית. לי לומדת על מלגה, וסיטנפלד מצליחה בחמש מאות עמודים כמעט לפרוט לפרטי פרטים את תחושת האאוטסיידריות. היא עושה את זה בדיוק מדהים וברגישות שאין לה גבול. כנראה לא אכתוב על הספר ביקורת למעריב. גם אין לי זמן להשקיע בביקורת רק לבלוג. אבל לשניים וחצי הקוראים שמחשיבים את דעתי אומר – כדאי מאוד לקרוא.
 
 

שועל האש ותמונות הפנטום

לא פריקית גדולה של טכנולוגיה אני, ומי שאחראי על התקנת תוכנות במחשב אצלנו הוא בעלי. וכך יצא שאני משתמשת רוב הזמן בדפדפן של פייר פוקס. וכך יצא שיום אחד גיליתי שבפוסט שקראתי, פוסט נטול תמונות לחלוטין מבחינתי, הגיב אחד המגיבים ב"איזה יופי של תמונה" או משהו בסגנון. רפרשתי, ראיתי תמונה לחלקיק שנייה, ושוב הפוסט נעשה נטול תמונה. רפרשתי שוב ועוד פעם היה שבריר שנייה עם תמונה והיתר בלי. העברתי לאקספלורר והנה זה פלא, התמונה נשארה מודבקת היטב לפוסט.

היום נזכרתי בזה שוב כשפתחתי את הפוסט הזה.

הסבר? מישהו?

האם נשים באמת צריכות לדעת?

"נשים", מתברר, אינן מטופלות שוות זכויות, כשמדובר בעניינים "נשיים". לכן הן לא חייבות לדעת הכל. 

ובכן, יש דברים שכדאי מאוד לדעת.

 

ויש דברים שכדאי לעורכי הארץ לדעת – המינוח העברי ל-VBAC הוא לנל"ק – לידה נרתיקית לאחר קיסרי.

 

(ואין בכל זה כדי לומר מילה רעה אחת על ההחלטה לנתח אותי לפני שנה, החלטה שאלמלא התקבלה לא היתה לי היום ילדה.)  

מי שמך לשופטת?

 

חברי כנסת שהיו בעבר פובליציסטים לפעמים מתבלבלים. פובליציסטים יכולים לכתוב ולומר פחות או יותר ככל העולה על רוחם. לחברי כנסת יש אחריות אחרת. לכן התפלאתי מאוד לשמוע שבבית הדין של שלי יחימוביץ' קצב כבר הורשע. אין בפליאה זו כדי להפחית ולו בגרם מחומרת ההאשמות המיוחסות לנשיא, אבל יחימוביץ' היתה עושה בשכל אילו היתה נוצרת את לשונה עוד קצת זמן – לפחות עד שתתברר אשמתו של הנשיא בבית משפט שהוסמך לכך.

וגם נעמה כתבה על זה.
 
לבטל? לאו דווקא
אור-לי ברלב מציעה לבטל את התינוקיות בבתי היולדות. לא שאני יכולה להבין מישהי שמכניסה את הילד שלה למקום הזה ליותר מהזמן המינימלי הנדרש (שגם הוא מיותר, לדעתי) לטיפולים, אבל בכל זאת – ככה לחנך את כל הנשים בבת אחת, בכפייה, למה שאת (ואני) מאמינה שהוא נכון יותר?
ואולי ההצעה באה כקונטרה נגד התפיסה השלטת בבתי חולים מסוימים שגורסת שהילד הוא של בית החולים עד שהוא יוצא משם. לכן מותר לדרוש מהאמא להחזיר אותו בשעות מסוימות (כי אין ביות מלא) ולפעמים גם לתת לו אוכל שעובדות התינוקייה התבקשו במפורש שלא לתת לו (פורמולות למיניהן) כי אף אחד לא רצה להעיר את האמא העייפה, אף שהיא דרשה זאת במפורש.
אני הייתי מתחילה בדרישה חד משמעית שבכל בתי החולים תהיה האפשרות לכל אם לבחור בביות מלא. 
 

עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל

וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ (עמוס ב)

על הפערים החברתיים: עַל-מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק, וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם. הַשֹּׁאֲפִים עַל-עֲפַר-אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים, וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ. וְעַל-בְּגָדִים חֲבֻלִים יַטּו אֵצֶל כָּל-מִזְבֵּחַ וְיֵין עֲנוּשִׁים יִשְׁתּוּ בֵּית אֱלֹהֵיהֶם. 
 
על חפצון נשים, (אולי גם על אונסים קבוצתיים): וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל-הַנַּעֲרָה.
 
ועל כך שאי הכרת טובה על העבר "וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת-הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים; וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת. וְאָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה לָרֶשֶׁת אֶת-אֶרֶץ הָאֱמֹרִי.  וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים" מונעת מהם ללמוד על העתיד.
 
על סתימת הפיות של מי שמנסים לקלקל את תמונת ההווה היפה, על הצורך לשמוע ולראות מקסם שווא שאינו משקף את המציאות, על הזחיחות של האלפיונים העליונים, המשתיקים את מי שמקלקל את השורה: וַתַּשְׁקוּ אֶת-הַנְּזִרִים יָיִן וְעַל-הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם לֵאמֹר לֹא תִּנָּבְאוּ. 
 
אומרים שניצחון סוחף כבר לא יהיה פה. אבל כדי שלא תתקיים נבואתו של עמוס "הִנֵּה אָנֹכִי מֵעִיק תַּחְתֵּיכֶם כַּאֲשֶׁר תָּעִיק הָעֲגָלָה הַמְלֵאָה לָהּ עָמִיר. וְאָבַד מָנוֹס מִקָּל, וְחָזָק לֹא-יְאַמֵּץ כֹּחוֹ וְגִבּוֹר לֹא-יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ. וְתֹפֵשׂ הַקֶּשֶׁת לֹא יַעֲמֹד וְקַל בְּרַגְלָיו לֹא יְמַלֵּט; וְרֹכֵב הַסּוּס, לֹא יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ. וְאַמִּיץ לִבּוֹ בַּגִּבּוֹרִים–עָרוֹם יָנוּס בַּיּוֹם-הַהוּא" כדאי להקדיש תשומת לב גם לפשעים שהנביא הצביע עליהם (בלי לפגום בצורך בהיערכות צבאית הולמת, לפעם הבאה, שנתפלל שלא תבוא).

מי זה בני ציפר?

מי זה בני ציפר?
מה באמת כבר אפשר למצוא באותו כפר מימון? כנראה הרבה פחות פרובינציאליות מתנשאת מזו שאפשר למצוא בדבריו של בני ציפר על המקום. דבר אחד אפשר לומר די בוודאות: לעומת בני ציפר, שבשבוע שעבר לאור הפרסומים אולי סוף סוף חש בחסרונו של כפר זה בתודעתו (אחרי חמישים שנים ויותר בארץ!), תושבי כפר מימון מן הסתם אינם חשים בחסרונו של בני ציפר בתודעתם, גם עכשיו, כשמאורעות השבוע שעבר חלפו להם.

 

עוד חוזר הניגון
שוב קמה צדיקה ליברלית חדשה במטרה להגן על עקרונות השוק החופשי. דליה איציק חושפת את משנתה המתקדמת לניהול השידור הציבורי בארץ. פחות פיקוח, יותר יד חופשית לגופים המשדרים. באצטלה של פתיחות וליברליות היא מנסה לדחוק את ארגוני היוצרים מזירת היצירה.
כשאין פיקוח על מספר שעות השידור ליצירת מקור לגופים המשדרים לא שווה להשקיע בה. למה? כי הם משלמים הרבה פחות כסף על זכויות שידור של תכניות זרות. גם פיקוח על התכנים חיוני, לא מטעמי צנזורה, אלא משום שאם יוגדר רק מספר השעות שיוקדשו ליצירת מקור אבל לא יפורט כמה שעות יינתנו לכל תחום, יכולים גופי השידור לבחור להשקיע בתכניות בידור קלילות וזולות להפקה יחסית (ריאליטי, שעשועונים, תכניות אירוח ועוד) במקום בהפקות של סדרות דרמטיות או קומיות שדורשות השקעה כספית רבה יותר.
לפעמים יש הכרח בפיקוח כשמדובר בתעשייה מתפתחת שעדיין לא עומדת על רגליה. תעשיית הקולנוע והטלוויזיה הישראלית עונה על הקריטריון הזה. כדאי לדליה איציק ללמוד קצת מה ראוי לעשות במקרים כאלה לפני שהיא יוצאת בהצהרות פסאודו ליברליות שיכולות למוטט ענף של עשייה ישראלית שהחל לצמוח בשנים האחרונות.
 
יש מספיק לכולם
המשפט הזה היה נאמר כשהגיע איזה פינוק מיוחד מחדר האוכל לבית הילדים. או אז היו מזנקים קלי התנועה אל עבר הקערה המרכזית כדי לגרוף לצלחתם מלוא החופן מהצ'ופר החודשי, לקול שאגותיה של המטפלת, "לא להתנפל! יש מספיק לכולם!". בעקבות הקריאה הזו היה כל אחד מקבל שניים ורבע מקלות צ'יפס או חצי בננה, כדי שיהיה מספיק לכולם, ואחר כך היה אולי אפשר לקבל תוספת (ולא, לא היתה לי ילדות עשוקה).
ניצולת קיבוץ אחת שחיה שנים בארצות הברית אמרה לי פעם, "רק בארצות הברית גיליתי שבאמת יש מספיק לכולם. בארץ זה לא תמיד נכון." נזכרתי בדבריה כשקראתי את התגובה החריפה של דודי ברשימה האחרונה של גיל. לפעמים נדמה שבתי הספר לאמנות לא מטפחים את הכישרונות כי אין באמת מספיק לכולם, וכולם מתחרים על אותה משבצת. למרבה הצער, במציאות הצפופה של הארץ, לא תמיד זה ממש רחוק מהמציאות.