ארכיון קטגוריה: Uncategorized

חלום יום כיפור, ואיך ראיתי את האור

כמו ביום כיפור, כשהצם (במקרה שלי הצמה) חולם (במקרה שלי, חולמת) על ארוחה דשנה או סתם שלוק של מים, כך גם היום, שבוע אחרי הגמילה מפייסבוק חלמתי שאני מעדכנת סטטוס בלי לשים לב, ומיד מוחקת, לפני שמישהו ישים לב שאני מזייפת בצום שגזרתי על עצמי.

חבל שאני לא יכולה לכתוב על זה בפייסבוק.

איך ראיתי את האור
כמו כל חוזר בתשובה, וסליחה על האסוציאיות הדתיות שלי היום, גם לי יש עניינים שאני רוצה להטיף להם. אנסה להגיש זאת כשירות לציבור ההורים ולא כדרשת מיסיון, ונראה אם אצליח. נזכרתי בעניין אחד כזה כשקראתי את הטור של חנוך דאום היום. דווקא הצחיק אותי, כן? אבל מה שלא מצחיק אותי זה, כמו שדאום עצמו הגדיר זאת, ילדים שעושים את הצרכים שלהם על עצמם. ועוד פחות מצחיק זה הורים שמשאירים את הילד עם חיתול מלא נוזלים עד שהוא קורס.

יש שיטות לגידול ילדים ללא חיתולים מהתחלה. אני עשיתי את זה בדרכי, כמאמר המשורר. אבישג היתה סטנדרטית. נגמלה מעט אחרי שאחותה הקטנה נולדה, בגיל המופלג שנתיים ותשעה חודשים. טיפסתי על הקירות עד אז. קודם כול – כי זכרתי מהסיפורים של אמא שלי שכולנו היינו גמולים בגיל שנה וחצי ואיך זה יכול להיות שזה לא עובר בתורשה. ושנית משום שריחמתי עליה. על הצורך ללבוש את הדבר המחמם הנוראי הזה עם כל הגירויים שהוא עושה בעור. בשום אופן לא רציתי לטפס שוב על קירות בגיל שנתיים כי הילדה שלי לא גמולה בפעם הבאה.

ואז באו חיתולי הבד. ואחרי כמה זמן גיליתי שאיילת מתעוררת משנת בוקר יבשה והושבתי אותה על סיר, שתתרגל, בגיל תשעה או עשרה חודשים. ואז ראיתי שאפשר להמשיך להושיב אותה על סיר או לפשפש גם בין שינה לשינה. וראיתי שלפעמים אחרי לילה היא קמה יבשה. וראיתי שאני יכולה לדעת מתי היא הולכת לעשות קקי ולרוץ איתה לסיר או לשירותים ולהרגיל אותה. ולשמחתי היתה לנו מטפלת אינטליגנטית שזרמה עם זה. ככה הכנסתי אותה בגילל שנה ושלושה חודשים לגן בלי חיתול וגם בגן זרמו עם זה.

עם עמוס זה היה אותו דבר אבל מוקדם יותר. כמעט ולא היו מקרים של קקי בחיתול. אוורור הישבן בזמן שנת הצהריים והבוקר הפך לשגרה כמעט מאז הלידה. במקרה הכי גרוע היה מתעורר בתוך שלולית, אבל זה קרה מעט מאוד. מגיל צעיר מאוד ידע לעשות פיפי בחוץ. גם המטפלת שלו שיתפה עם זה פעולה, אם כי פחות מזו של איילת. בגיל שנה וחצי נכנס לגן בלי חיתול. וככה נגמלתי מחיתולים, ואני לא מתגעגעת.

אני מקווה שהצלחתי להעביר את הרעיון. אם עדיין לא גמרתם להקים משפחה, כדאי לשקול שימוש בחיתולי בד, או לגדל ילדים בלי חיתולים בכלל, לחובבי האקסטרים. זה אפשרי. צריך להיות קשוב יותר. כדאי שהמטפלת תשתף עם זה פעולה, אבל הילדים לא צריכים לסבול את העינוי הזה של חיתול כל כך הרבה זמן. וזה עינוי. נסו, בנות, לחשוב כמה לא נוח להסתובב עם תחבושות היגייניות, קלות ומכונפות ככל שיהיו. גם החיתולים בימינו קלים ומשוכללים, רק מה, עדיין מחממים אש. כן, יותר מחיתולי בד. ועדיין יש בהם קקי ופיפי, שמקומם בשירותים.

וכל זה לפני שדיברנו על היתרונות הירוקים.

רק על דבר אחד אני מסכימה עם חנוך דאום: הרצון הזה, ברגע שהם גדלים, ששוב יהיה תינוק בבית. תודה לאל שנתן לנו גם רציונל.

שוב הגיעה העונה הזאת

שוב הגיעה העונה הזאת שבה האהבלה (תמיד זה אהבלה, לגברים אין פה זכות דיבור) התורנית כותבת דברי בלע נגד הנקה וכולנו קמות עליה לכלותה. ומכיוון שגזרתי על עצמי שתיקת פייסבוק אין לי אלא להלין על כך כאן.

ובכן, מה אומר שלא אמרו עוד? שלא אמרתי עוד? שהנקה היא היא שחרור האישה האמיתי? (ניסיתן פעם לקחת ילדה בת שלוש לפיפי כשהילד השני דבוק לבקבוק? זה לא ילך, האמינו לי. עם הנקה זה הולך. וזו רק דוגמה אחת.) שזה הכי בריא וטבעי ונעים וכיף? שאין שום סיבה שזה יפגום בקשר עם האב? שמותר גם לאבא לקום בלילה – בלי להניק, הרי די מהר הם לא באמת צריכים לאכול בלילה, זה רק עניין של הרגל. שאין כל סיבה שהנקה תפגום לך בקשר הזוגי, אם בן הזוג שלך סביר והגיוני? שתינוק רך הוא מחויבות, בין שאת מניקה ובין שלא?

ובכן, את כל אלה אמרו ויאמרו. אומר רק זאת: כדי ששדייך יישארו זקופים ויפים לכל החיים עלייך למות צעירה. (עוד עוזר – כך נמסר ממקורות זרים – שדיים קטנים.)

ובשולי הדברים – זה לא שאני כל כך קנאית הנקה כמו שאני סבורה שאף אדם – קל וחומר בן בנו של לא כל שכן תינוק שזה עתה נולד – לא אמור לשתות חלב פרה.

בשולי הדברים, משהו קטן לשבוע הספר

יפה כתבה שלומית על שפת סימני ההגהה הנעלמת. אוסיף כאן דבר נוסף שפס מן העולם במעבר מהשימוש בדפוס לשימוש במחשב. גיליונות דפוס, ספירת התווים, עם רווח, בלי רווח.

מתחילה סופרי תווים היינו. לא אני אישית, כי אני צעירה מדי, אבל מקובלני מרבותי כי בתום כל עבודה היה המתרגם/עורך/מגיה/סופר סופר את מספר התווים בשורה – כולל רווחים – מכפיל במספר השורות בעמוד ומכפיל במספר העמודים בספר – והרי לכם הערכה של מספר התווים – כולל רווחים! – שבספר. למי שאינו בקיא בחומר יש לומר: את התשלום על העבודה מקבל המתרגם/מגיה/עורך בהתאם למספר גיליונות הדפוס, כל גיליון הוא 24 אלף תווים. באותם ימים רווח היה גם תו.

סופרי המילים הראשונים בתוכנת וורד ידעו לספור פסקאות, עמודים, מילים ותווים. אולם לא היה בהם כזה שיודע לספור תווים ועוד רווחים. מאותו רגע הוחלט שגיליון דפוס יהיה 24,000 תווים – ללא רווחים. אילו אנשי הוצאות הספרים היו מקדישים לכך מעט יותר מחשבה, הם היו מגיעים למסקנה שחיבור מספר התווים עם מספר המילים יספק להם בדיוק את מספר התווים + רווחים כפי שהיה נהוג בעבר. אולם אנשי הוצאות הספרים הם לא מתמטיקאים, ובוודאי לא היה לאיש מהם עניין להתעמק בסוגייה זו, שהרי אם מורידים את מספר הרווחים גדלים הגיליונות בכ-20 אחוז והמחיר שעליהם לשלם לעורכת/מגיהה/מתרגמת נמוך יותר.

כשיצאו מעבדי תמלילים עם היכולת המופלאה לחשב תווים ורווחים יחד כבר היה מאוחר מדי. כולם עברו לתשלום על פי תווים ללא רווחים. המתרגמים/עורכים/מגיהים עברו על כך בשתיקה, חוץ ממתרגם אחד שבכל כנס שואל – מה הקטע הזה עם הבלי רווחים.

(ואני, בעבודה עם אנשים פרטיים, בכלל נוקבת במחיר למילה. למה לא בעצם?)

ושוב על הורות, בעקבות המאמר בהארץ

1. שישה ילדים, הגדולה בת אחת עשרה, הקטן הוא בן דודה הצעיר, בן שלוש, יורדים לגינה. צריכים גם לחצות כביש קטן. הם נשארים שם יותר משעתיים, שבהן אף אחד לא קורא “אמא הוא לקח לי” או “אמא, מים!” או “יש לי פיפי”. שני זוגות הורים נשארים בבית, במרחק השקפה, ונהנים מהשקט הפתאומי. אולי זה לא היה קורה אלמלא אמו של הקטן, אני, היתה קוראת קודם לכן את המאמר הזה. אם אתם הורים לילדים בני אפס עד חמש עשרה קחו זמן וקראו, או השאירו פתוח בדפדפן וקראו בהמשכים. אם אתם לא הורים כנ"ל – זה מעניין בכל מקרה. בטח יותר מרתק ומרענן מהמאמר שפורסם השבוע במוסף הארץ.

2. השאלה מתי לשחרר את הילדים, באילו נסיבות ועד כמה היא קריטית בכל שלב בהורות. אבל הנה כמה דוגמאות מהחיים שלנו.

3. בגיל שנתיים וחצי אבישג ידעה לטפס על סולם חבלים שגובהו כשני מטר והוביל אל המגלשה בגינה. זו היתה משימה שגם ילדים בני ארבע לא תמיד צלחו, אבל אני הייתי יושבת בצד ומתבוננת בשעשוע איך הורים אחרים מסתכלים בה בהיסטריה קלה.

4. בדרך לגן של איילת יש גבעה קטנה של דשא ומולה בניינים מסודרים בחצי עיגול. הדרך לגן היא הקוטר של המעגל הדמיוני הזה, והשביל שעובר בין הבניינים, מאחורי הגבעה הקטנה, הוא הקשת. כשהולכים על הקוטר, הגבעה מסתירה את השביל. מכיוון שאיילת ועמוס אוהבים לנסוע לגן באופניים, אני מניחה להם לנסוע על הקשת וללכת בעצמי על הקוטר. יום אחד איילת הגיעה לגן, ועמוס נעלם. עמדתי וקראתי לו, עם מעט בהלה, אבל בסך הכול אין הרבה מקומות שבהם הוא יכול ללכת לאיבוד. חזרתי לאחור וגיליתי גנן גוזם עצים במסור חשמלי. הגעתי לשער הגן וראיתי שעמוס נבהל ממנו, עשה אחורה פנה וחזר בדרך שבה אני הולכת. בשניות האלה שבהן עמדתי וקראתי לו, עוברת אורח הספיקה להאשים אותי בחוסר אחריות הורית.

5. הרבה קיטורים קיטרתי כשעברנו לפתח תקווה, חלקם מסיבות מוצדקות למדי. פתח תקווה היא עיר ג'יפה, וכל מה שאתם חושבים עליה נכון למדי. ואחרי שאמרנו את זה אפשר לומר גם את הדברים הטובים. השכונה שאני גרה בה היא מעולה לשחרור ילדים לדרכם, כמו בקיבוץ. היא סגורה, בנויה בצורה נוחה מאוד להתמצאות, ויש בה שדרות רחבות מושלמות למשחקים. כשעברנו וגיליתי שברחבה הקטנה שמתחת לבית שלנו משחקים ילדי הבלוקים השכנים בלי נוכחות מבוגרים, נחרדתי בהתחלה. ואז למדתי להכיר אותם. יש להם כבוד למשחק, וכבוד לעוברים והשבים. הם עוצרים את המשחק כשאנשים מבוגרים עוברים שם, לפעמים מיוזמתם, ולפעמים אם מבקשים מהם. הם משחקים בצורה מכובדת ומכבדת. הם נחמדים. ולאט לאט התחלתי לשלוח גם את הבנות שלי לרחבה לבד. למה לא בעצם?

6. כשהייתי בת פחות מארבע התנעתי טרקטור לבד. הוא עמד ליד ביתה של חברתי הדס. עלינו עליו ושיחקנו, ואחותה הקטנה רדפה אחרינו. היא היתה בת פחות משנתיים ולא רצינו לשחק עם תינוקות, אז התנעתי אותו, אלוהים יודע איך. ואלוהים גם יודע מאיפה אבא של הדס בא פתאום ועצר את הטרקטור. השגחה הורית היא לא דבר רע תמיד.

7. באחד הימים האחרונים של חופש פסח ירדנו לרחבה מתחחת לבית עם הילדים. הבנות לקחו חבל קפיצה אבל אבישג, שדווקא מחבבת קפיצה בחבל, מצאה לו שימוש אחר, שהעסיק את כל השלושה במעט הזמן שהיינו שם. היא תלתה אותו על ענף קצר ועשתה ממנו נדנדה קטנה. זה יהיה אנתרופוסופי למדי מצדי לומר שכדאי לתת לילדים למצוא לבד את השימושים של המשחקים שיש להם, ולא להגביל אותם לשימושים שאנחנו חושבים – או שהיצרן חושב – שמתאימים להם, אבל מה אכפת לי, אני אגיד בכל זאת, כי הדברים הכי שווים יוצאים כשעושים את זה. דלגית כנדנדה, למה לא? לקריאה נוספת – הספר "זה לא ארגז". מומלץ בחום.

תמונה

8. אז למה אנחנו בכל זאת לא משחררים מספיק? למה אנחנו עבדים לילדים שלנו ואחר כך קוראים כתבות כמו שהתפרסמה השבוע בהארץ? כל אחד והתשובה שלו. העולם השתנה ונעשה מקום מפחיד יותר, תחרותי יותר. סחף חברתי. דברים אחרים שאנחנו מצפים מהילדים שלנו, יחסית למה שההורים ציפו. כל מיני דברים. השורה התחתונה היא שאנחנו פחות משחררים וחלקנו, כך נשמע, פחות מאושרים.

9. ובכל זאת התייחסות קלה למאמר בהארץ. במחקר של דניאל כהנמן, הטיפול בילדים מגיע למקום ה-16 ברשימת הפעילויות האהובות על אמהות. סירייסלי? בחיים לא היה עולה בדעתי לקרוא לטיפול בילדים "פעילות" או להכניס אותו לרשימה כזאת, כמו שלא הייתי מכניסה לרשימה הזאת "לצחצח שיניים". טיפול בילדים זה לא ללכת לחדר כושר או למקהלה.

10. ההשוואה בין פנס לאלומת אור שהוזכרה במאמר מוכרת. ההורה ממוקד כמו פנס, והילד שופך אור על כל מה שבדרכו ולא מסנן גירויים. אבל מה עלול לקרות אם במקום להצר את האלומה לפנס במכה אחת, ינסה ההורה לבחון את העולם דרך עיניו של הילד וילמד יחד איתו לאט לאט איך הוא מבדיל בין טפל ועיקר? אם ההורה ממוקד בללכת הביתה והילד מוצא בדיוק שבלול על הכביש, למה ברירת המחדל, לפחות לפי המאמר, היא להתקדם ולא לעצור לכמה דקות ולהתפעם ביחד מהשבלול? אלא אם יש באמת סיבה טובה מאוד להגיע הביתה, ואז להתעכב לשנייה, איזה מאמי השבלול, ולהסביר שעם כל הכבוד לשבלול יש לנו היום חוג/חבר שבא לבקר/יורד גשם וצריך לרוץ הביתה מהר או שלל הסברים אחרים. ילדים מבינים.

11. ועוד בעניין האלומה – כשילד מגיע לשלב ה"מה זה?” הוא שואל מה זה על כל גירוי חדש שעובר בסביבה שלו, קולות וריחות כמו גם מראות. האדם המערבי רגיל לספוג את מרבית הגירויים דרך העיניים, ולא תמיד מבין מה השאלה. מה ראינו עכשיו? שום דבר. אם ההורה ימקד את השאלה – מה, הקול הזה? בפעם הבאה הילד ישאל "מה זה הקול הזה?". התסכול יפחת אצל כל מי שילמד לראות את העולם קצת כמו הילדים.

(ועלי לסייג, כמו פיאז'ה, גם המסקנות שלי הן על סמך צפייה בילדי שלי בלבד. ייתכן שאצל אחרים זה אחרת לגמרי.)

ובשולי הדברים – אם כבר התחלנו לדבר על הורות

בעקבות תקלה מצערת בשיקול הדעת, התנדבתי לערוך את אלבומי סוף השנה בגן של איילת. כמות תמונות הילדים שצפיתי בהן בשבועות האחרונים, תמונות שמיינתי וסידרתי ויישרתי והקטנתי והגדלתי וסובבתי ועיצבתי אוטומטית לא היתה מביישת פדופיל מנוסה. כשמסתכלים בתמונות של ילדים קל לשים לב כמה הצלם השתדל. מי שלא טורח וכורע ברך או לפחות מנמיך קצת את המצלמה, מקבל ילד מעוות עם ראש גדול וגוף קטן.

אם ילד מצביע על משהו ורוצה שתראו אותו גם, הסיכוי שתצליחו לעשות את זה יהיה קטן מאוד, ויהיו הרבה ניחושים כושלים בדרך, אם לא תרדו אל הגובה שלו ותנסו לראות מה באמת הוא רואה. וגם להיפך, אם אתם מנסים להראות לילדה משהו, מצביעים ומסבירים ולא מבינים למה היא לא רואה כלום, נסו לכרוע לידה, להבין מה היא באמת רואה, ואז שוב להצביע ולהסביר.

האם יש צורך להסביר אחרי זה שכדי לדבר עם ילדים, להבין ילדים, להסביר לילדים, צריך לראות את מה שהם רואים, מהזווית שהם רואים, פיזית ומטפורית? דומני שהעניין מובן, אבל בכל זאת הוספתי את ההסבר.

וכדי לראות את הילד כפי גודלו האמיתי, גם בשביל זה צריך להתכופף קצת. נכון שבמקרה שלי זה לא הרבה התכופפות, אבל גם אם קשה לכם – לכו לשיעור יוגה לפחות פעם בשבוע, זה מחולל פלאים.

על כבוד, מנהיגות והורות

"רבע שעה לאחר שנכנסה לבית היא הורתה לסוכנת הבית לקרוא לנו. התעלמנו ממנה וחיכינו לראות מה יקרה. חיכינו וחיכינו ושום דבר לא קרה. זו היתה הפעם הראשונה שהיא הערימה עלינו, לו רק ידענו. אם היא לא התכוונה לבוא לחפש אותנו, לא היה שום טעם בכל מומחיותנו במחבואיםנשארנו בחדר והתחלנו להשתעמם, ואחר כך התחלנו להתעצבן על הסקרנות שהתעוררה בנו חרף התנגדותנו."

דיאן סטרפילד, הסיפור השלושה עשר.

את אחת העצות הטובות ביותר בתחום גידול הילדים קיבלתי דווקא מספר שאיננו ספר הדרכה. האומנת שבאה לטפל בשתי ילדות פראיות לא זזה מהמקום שלה. היא מחכה שיבואו אליה. והן באות, ברגע שהיא מחזיקה אצלה את הדבר שהן רוצות. בהתחלה מדובר באוכל. היא לא מאבדת את הכבוד שלה בחיפוש אחר הילדות כמו כל מי שטיפל בהן עד כה, וכשהן באות אליה כדי שתפתח להן את ארונות האוכל היא מתייחסת אליהן גם בכבוד, ולא, למשל, אומרת – אה, אז עכשיו כשאתן צריכות אותי אתן באות, או משהו כזה. מהפסקה הקצרה הזאת ומהמשך התנהלותה של האומנת למדתי ללכת כשצריך ללכת, בידיעה שהילדים יילכו אחרי. לתת להם לחפש אותי במקום ההיפך ועוד.

לתת עצות בענייני ילדים בזמן שאת אמא פעילה לכאלה שטרם בגרו זה עניין שדורש אומץ רב. אקדים ואומר שאני רחוקה מלהיות האמא המושלמת. גם אני פה ושם מתעצבנת, מאבדת את הכבוד העצמי שלי או מתייחסת אל הילדים לא בכבוד. אבל זה הדבר הראשון שצריך להיות בכל מערכת יחסים, ועם הילדים בראש ובראשונה.

ולמה אני מסבירה את זה? כי בשבת קראתי את הטור של דנה ספקטור, עזבו, אל תשאלו למה אני עדיין עושה את זה, ואחרי חצי טור שבו ברור שאף אחד לא מכבד אף אחד בקשרים שהיא מתארת, היא מסבירה שהבסיס לכל מערכת יחסים של חיבה זה הכתרה. להגיד לילד כמה הוא מקסים והכי כיפי בעולם וכאלה מין, וזה נכון שצריך לעשות את זה, אבל אם זה התחליף לכבוד, אז סליחה, צעד אחד אחורה בבקשה. וגם – בזמן מריבה אמיתית, זה הדבר הכי קשה לעשות, ואני בכלל לא בטוחה שזה הדבר הנכון. כי ילד צריך גם לדעת שלאמא שלו יש כבוד, ואם היא נעלבה – וזה קורה – אז מותר לה לחכות קצת זמן עד שתירגע ותגיד לו שהיא אוהבת אותו הכי בעולם. גם זה לא אסון.

אבל ממה האמהות שם, בטור של ספקטור, נעלבות? מזה שהילדות לא רוצות לבוא איתן לשום מקום שהן מציעות. מזה שהילדה לא אוכלת את התפוח שהיא מגישה לה. אני יודעת שאם אכתוב פה אלוהים אדירים זה קצת יחליש את הטיעון, אבל בכל זאת – אלוהים אדירים, בנות, לא אמרו לכן בשום שלב בחיים pick your battles? על מה אתן רבות? ממה אתן נעלבות? לא רוצות לבוא – שלא יבואו (אני לא מדברת על ללכת למניקור, כל אחת והסגנון שלה). ואם זה כל כך חשוב לכן שהן יבואו איתכן, הניחו במחילה את הטלפון או עזבו את המחשב, קחו את המפתחות והראו להן שאתן הולכות. הן יבואו. ואם לא, אז הן מספיק גדולות כדי להישאר בבית לבד (לפחות הילדה של ספקטור). למה אתן משחקות כאילו הכוח הוא אצלן? הן זקוקות לכן הרבה יותר ממה שאתן להן, עדיין. (בעניין התפוח נזכרתי שפעם ילדה אורחת אמרה לי – בשבת אנחנו לא חייבות לאכול ירקות. זה מה שקורה כשמכריחים ילדים לאכול ירקות. כשירקות נחשבים לעונש. זה מה שספקטור או חברתה רוצות? מסופקתני.)

"כי זאת הבעיה עם אהבה, יש לה תנאים…” כתבה דנה ספקטור. האומנם? ולחיבה אין, היא ממשיכה. נניח לאבחנה המוזרה והילדותית בין אהבה לחיבה. אז ספקטור באה לספר לנו שאלפי שנים של מיתוסים על אהבת האם נטולת התנאים הם לא נכונים? אין להתבלבל – כשאומרים “בלי תנאים" הכוונה רק לאהבה של ההורה אל הילד. האהבה בכיוון ההפוך היא לא ממש אהבה. היא צורך. אנחנו בשבילם – לפחות בראשית חייהם – כלי, אינסטרומנט. לא הרבה יותר מזה. והם אומרים שהם אוהבים, ברור. וזה כיף גדול. אבל לא צריך לצפות ליותר מדי מהאהבה הזאת.

הורות היא מנהיגות. בטור הזה, שבזמן הקריאה שלו הרגשתי כאילו אני צריכה לאטום את האוזניים מדי פעם כדי שהצרימה הזאת תיפסק, האמהות מפגינות הרבה דברים, אבל אף אחד מהם הוא לא מנהיגות.

 

פרשת ואתחנן

עבר זמן רב מאז הפעם האחרונה שפרסמתי פה פרשת שבוע. אין לי תירוצים להפסקה, יש לי סיבה לפרשה הזו. נהוג לבקש מחברים או מבני משק בקיבוץ או כאלה שעזבו לכתוב פרשת שבוע לעלון המשק, והפעם עליתי אני בגורל. לרגל האירוע, אני מפרסמת את הדברים גם פה.  

בפרשת ואתחנן משה ממשיך את נאום הפרידה שלו מהעם שהתחיל בפרשה הקודמת, נאום המסכם את קורות העם ארבעים שנה במדבר, נאום שמדגיש את הניצחונות וההצלחות ואת ידו של ה' בכל אלה. עם כל ציון של ניצחון או הצלה שעשה ה' לעם, או נס גדול שנעשה לעם (“השמע עם קול אלוהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי? או הנסה אלהיםלקחת לו גוי מקרב גוי במסֹת, באֹתֹת ובמופתיםככל אשר עשה לכם ה' אלהיכם במצרים…?” דברים ד, ל”ג ל”ד), משה שב ומציין את המחויבות של עם ישראל לה', ושב ומזכיר לבני ישראל שלא יתפתו ללכת אחרי אלוהים אחרים, שישמרו אמונים לה' ושיעבדו רק אותו. בפסוקים לעיל ובדומיהם בפרשה אפשר כמעט לשמוע את התחינה של משה אל בני ישראל, כמו אמא המנסה לפרוט על מיתרי המצפון של ילדיה, ומזכירה להם כמה כל מה שיש להם הוא בזכותה.

אין צורך להידרש למונחים אקדמיים כמו מקור דויטרונומיסטי או איחוד הפולחן כדי להיווכח עד כמה הציווי לא ללכת אחרי אלוהים אחרים בולט בפרשה, והוא המשכם של הדברים שהיו בפרשה הקודמת, ומשה יוסיף עליהם עוד בפרשה הבאה ולאורך כל ספר דברים. אולם כשבמרכז הפרשה עשרת הדברות, בולט במיוחד ההבדל בין המעבר מעשרת הדברות בספר שמות לפרשת משפטים לבין המעבר מעשרת הדברות בספר דברים להמשך נאומו של משה.

בעוד שספר שמות עובר מעשרת הדברות הישר לפרשת משפטים, שכל כולה פירוט מדוקדק של דיני ממונות ונפשות, של חוקים חברתיים ובאופן כללי – חוקים שבין אדם לחברו ההכרחיים לכינונה של חברה מתוקנת, הרי שבנאומו כעת, אף על פי שהוא משתמש באותה מילה ממש – משפטים, משה לא חוזר על אותם משפטים שפירט בספר שמות, אלא הוא שב לנושא שדרש בו לפני עשרת הדברות ומזהיר את העם מפני עבודת אלילים ומזכיר פעם אחר פעם את המחויבות של העם לה' שאלמלא מעשיו לא היה העם עומד כעת בעבר הירדן לפני הכניסה לארץ.

משה עומד מול עם שונה עכשיו. יש מולו חברה די מגובשת, ולא אוסף של עבדים הזקוקים לחוקים חברתיים, כמו שהיו בספר שמות. אותם חוקים תיקנו את החברה, וההיסטוריה הקרובה מאחדת אותם בנרטיב משותף, אולם משה יודע כי האתגר המרכזי העומד בפני העם אחרי הכיבוש וההתיישבות הוא לא לאבד את אותה אחדות, ואחד הכלים הבסיסיים להשגת אחדות כזו הוא פולחן לאל אחד, במקום אחד. משה מבהיר לבני ישראל שעליהם לזכור שאין הם עוד קבוצה של פרטים, שאמנם מצייתת לחוקים חברתיים שכבר קיבלו על עצמם. אחרי שהמטרה המשותפת הראשונה בארץ המובטחת תושג ומעשה ההתיישבות יצלח, הם זקוקים ליותר מכך כדי להישאר עם. משה מדגיש את ההיסטוריה המשותפת בידיעה שהיא חיונית לאחדות, וכי תוך שניים או שלושה דורות היא תישכח, ומשום כך כל סיפורי התלאות במדבר, ומעשי הישועה. וכמו כן, עם זקוק לאמונה באל אחד. המשפטים בספר דברים הם בעיקר מצוות שבין אדם למקום, מצוות שבלב – ובראשם "ואהבת את ה' אלוהיך”, הפרשה הסמוכה לעשרת הדברות. ולפניה ואחריה – נאום המחזק את המחויבות של העם לאלוהיו ודורש ממנו להתמיד בה כדי להמשיך ולהיות עם.

 

(מילה אישית – עורך העלון לא ידע זאת כשביקש ממני, אולם כשראיתי את המילים "פרשת ואתחנן" התרגשתי מאוד, שכן היתה זו הפרשה של אחי, נתן ז”ל. תודה לו על שזיכה אותי ללמוד אותה ולדרוש בה.)

 

יותר מדי פייסבוק, פחות מדי בלוגים (ועוד הרבה דברים אחרים)

בריחוק מה עקבתי אחרי משחק העברת הלפיד השנתי שהתרחש פה, בידיעה שאני מאלה שתמיד עומדים בקצה המעגל ולא נבחרים, והשנה יש לכך סיבה טובה במיוחד, אני לא ממש מעדכנת. כבר הרבה שנים.

מה רבה היתה אם כן הפתעתי כשמור בחרה בי לחמשת הבלוגרים האהובים עליה. ראשית – תודה מור, זה מחמיא מאוד. שנית, בכל זאת משהו טוב יצא לנו מפייסבוק. אני מניחה שמי שממליץ עלי ממליץ דווקא בגלל הגיגי הרבים ברשת החברתית, ולא בזכות הפוסטים שפרסמתי לפני מאות שנים כאן. 

 

ועכשיו לא נותרה ברירה אלא להמליץ על החמישייה שלי. על מור אני כבר לא יכולה להמליץ, נכון? חבל. אז ככה:

נעמה כרמי הוותיקה והמעולה תמיד. חוץ מהכתיבה החדה והנושאים המרתקים ומרחיבי האופקים שהיא עוסקת בהם בבלוג שלה, אני אוהבת אותה בעיקר כי היא נאמנה לעצמה לאורך כל הדרך, לא עושה הנחות לאף אחד אם היא חושבת שהוא ראוי לביקורת.

את דני קרמן לא צריך להציג לכם. את הבלוג שלו ייתכן שכן. כל פוסט (לפחות כל אלה שאני מצליחה לקרוא בלחץ הזמן) פנינה.

בלי עורכים ומתרגמים אי אפשר, אז קבלו את יעל סלע שפירו. יעל היא מתרגמת ותיקה שכותבת על המקצוע ועל מה שמסביב בפוסטים קצרים, משעשעים ולא מייגעים. ולפעמים אפשר למצוא אצלה הצעות עבודה.

ועוד אחד של חברה טובה ועורכת ותיקה – הקוראת הראשונה – הלוא היא שלומית עוזיאל, האישה שאני חייבת לה ככל הנראה את עובדת היותי עורכת (יותר מתרגמת, אבל למי אכפת). בקצרה – חשבתי על הסבה, נרשמתי לתכנית, היא באה לראות את הדירה של מי שהיה אז חבר לשעבר ועדיין ידיד קרוב (בלתי אפשרי, כמובן) והוא, בנחמדותו, קיבל אותה במיוחד כדי לעזור לי. שלומית כותבת על זוויות שונות של העריכה, הרבה מעבר לתיקוני השפה פה ושם, והידע שלה עצום ורב.

אוקיי, להשלמת הסדרה אני צריכה בלוג על הורות, ואין לי. זאת אומרת, יש המונים, אבל אין משהו שאני רוצה להמליץ עליו נכון לעכשיו באופן מיוחד. האם מרוב בלוגי הורות לא רואים את היער? האם בגלל זה הפסקתי אני לעדכן? יש מצב. את הרהורי ההורות שלי אני משאירה בפתקאות קטנות על הקיר בפייסבוק, אין צורך בבלוג בשביל זה. מי שבעסק מבין גם את מה שלא כתוב. במקום אלה אבחר בצפריר, כותב בחסד, גם כשהוא לא בפייסבוק. (או אולי, בעיקר כשהוא לא בפייסבוק.)  

 

 

בין רענן שקד לחנוך דאום

אז רענן שקד וחנוך דאום?

(לקוראינו שאינם מקבלים ידיעות אחרי שהם מתדלקים נתמצת: הראשון התנגד לחגוג יומולדת – מפעיל, מתנפחים, מכונת קפה ברד למבוגרים וכו' – לבנו בן הארבע (!), כולל פירוט עלויות, אבל בסוף חגג והבטיח להתנגד שוב בשנה הבאה ולעשות את זה בכל זאת, והאחרון התנגד ללינה באוהל בכינרת עם הילדים אבל בסוף עשה את זה באי חשק בולט ואז בסוף הרשימה מעלה זיכרון ענוג ומינורי מטיול לכינרת עם אביו.)

אז אני בעד דאום. כי הטיול הוא בשביל החוויה המשפחתית נטו, גם אם היא רק לילדים (ובמקרה שלנו, גם לאמא). הוא לא בשביל השואו לחברים. לא מעלים בו את הרף מדי שנה, כי הורים אחרים העלו את הרף. לא יוצאים אליו בגלל לחץ חברתי כזה או אחר. כי הוא מגזים קצת – הכינרת זה כיף באמת. ואולי גם קצת – כי אלה זיכרונות הילדות שלי.

כמה הרהורים על הטור של דנה ספקטור בסוף השבוע

 

  • אין דבר כזה "יותר מדי אהבה" כשמדובר בילדים. מותר לאהוב כמה שרוצים, ומותר גם להראות להם את זה. מה מותר? – חובה עלינו כהורים. מה שאסור הוא שהאהבה הזאת תהפוך למשהו שיקשה עליהם להתפתח לאדם בוגר ועצמאי.

  • לכל הורה יש את היוסף שלו, בטח לא גיליתי את אמריקה, וסליחה על העברית הקלוקלת. גם אם נדמה לך שאת חונקת את הילדה שלך כי היא ילדה יחידה, דעי לך שגם במשפחות עם יותר מילד אחד יש מישהו שחש חנוק יותר מהאהבה הזאת. ליוסף היה קשה לפרוח בצל אחיו הקנאים, והבה נודה בכך, יש סיכוי לא רע שגם הוא היה נודניק ונרקסיסט לא קטן, אם לשפוט לפי החלומות. אבל מה יצא ממנו? משנה למלך מצרים. אין שום דבר רע באהבה עצומה.

  • הורים, לתפיסתי לפחות, לא צריכים לשחק אותה קשים להשגה. הם שם כשאפשר, וכשאי אפשר אז לא. אין צורך לייצר סיטואציות מלאכותיות שמרחיקות את ההורה מהילד. אבל בהחלט יש מקום לשים לב לצורך של הילד במרחק. לכן, כשאת רואה שהבת שלך מתה לצאת מהחיבוק שמראש היא לא רצתה לתת, לא ברור לי למה במקום לומר, “טוב, אני רואה שאני רק מקשה עלייך. סליחה, את יכולה ללכת,” לתת תירוץ עלוב להיפרדות שלכן כמו "אמא לא צריכה חיבוק, לאמא יש ספר לקרוא"? שוב היא מבינה שזה עניין של אמא, לא שאמא שלה פתאום ראתה אותה, אלא שאמא שלה שוב פתאום נזכרה בעצמה. (מה שלגמרי לא נכון, אם לשפוט על פי התובנה שנכתבה בפסקה הקודמת.)

 

ושני דברים אחרונים בעניין ריבוי ילדים. יכול להיות שאני נכנסת לשדה מוקשים, אם אני עדיין לא בתוכו

זו רק תיאוריה שלי, ואף אחד לא חייב להסכים איתה, אבל לדעתי כל מי שלא מבין מה נפל עליו בילד הראשון חייב לעצמו ילד שני. חייב. (אני לא מדברת על שלישי, זה כבר אקסטרים.) זו החוויה המתקנת האמיתית. זה נותן תחושה ענקית של מסוגלות, שכל כך קשה להתחבר אליה עם תסכולי הילד הראשון. וספקטור לא זרה לתחושה הזאת, אם לשפוט על פי הטורים שבהם היא מתארת את האושר שלה עם חבורת הילדות בבית. זה כמובן לא אותו הדבר, אבל זה בן דוד. וגם אם לה זה כבר לא רלוונטי, אני מקווה שיש מישהו שיקרא את הדברים ויוכל ליהנות מהם בעתיד.

 ומשהו אישי. האסון בקונטיקט מחדד מאוד את חרדת האובדן של ההורים. מאז שאחי הבכור נהרג כשהייתי בת שש וחצי אני יודעת בצורה ברורה ביותר שיש מקרים שבהם ילדים מתים לפני ההורים שלהם, ועוד לפני שהייתי אמא ידעתי שההורות שלי תהיה ספוגה בחרדת האובדן הזאת. והיא מתעצמת, באופן פרדוקסלי, עם כל ילד חדש שנולד. מרבה ילדים מרבה דאגה. ואף על פי שלא עושים ילדים כדי שיהיו רזרבה במקרה הצורך, אם יש עוד ילדים בבית (עוד חמישה, במקרה של הורי), זה אולי לא מקהה במאום את הכאב, אבל ללא ספק נותן סיבה לחיות.

(כל זאת, כמובן, כשהמצב הוא כזה המאפשר להביא ילדים נוספים לעולם.)