ארכיון קטגוריה: Uncategorized

הורים הם אינסטרומנטים

את המשפט שבכותרת שמעתי לראשונה מבתיה גור עליה השלום, הרבה לפני שאני עצמי הפכתי לאם, והוא ליווה אותי מראשית הקריירה ההורית שלי. לא שהכול מושלם, רחוק מלהיות, אבל זה בהחלט עזר. הידיעה שאין לי מה לצפות מהם, גם לא לאהבה, רק להם יש מה לצפות ממני.

ונזכרתי בו השבוע שוב, כשקראתי את הטור של דנה ספקטור. (אני יודעת שבחוגים מסוימים זה נחשב לנמוך מאוד לקרוא אותה. תחסכו לי בבקשה.) נזכרתי בו שוב, זאת אומרת, כי אני קוראת אותה בכל שבוע, הפכנו לאמהות בהפרש של שנה בערך, ואני שותפה סמויה לחלק גדול מהלבטים שלה וההתייסרויות שלה. ועם זאת, זה משפט שהמון פעמים עלה בי רצון עז לכתוב לה אותו בגדול. שתדע. שיקל עליה. שלא תצפה מהבת שלה לאהוב אותה. שזה ההיפך. ולא כפי שהיא ורענן שקד (כן, גם אותו בחוגים מסוימים וגו') אמרו פעם בריאיון – שאין דבר כזה אהבה ללא תנאים כי הם (הילדים) כל הזמן מציבים תנאים (או משהו בסגנון, בכל מקרה, כזה שהשתמע ממנו שהילדים הם אלה שאוהבים ללא תנאים ולא ההיפך) – ורציתי לצעוק לשניהם – אתם מתפלאים שכל כך קשה לכם? אל תצפו לאהבה מצדם ויהיה לכם הרבה יותר קל.

גם כשאבישג כותבת שהיא אוהבת אותי, אני יודעת שאני רק כלי להכלת האהבה שלה עכשיו. לא יותר. הכתיב הוא של ראשית כיתה אל"ף. בינתיים הוא השתפר מעט.

על לידות בית

מאמר שפרסמתי באונלייף.

בחמש מאות-שש מאות מילה קצת קשה להכיל הכול, לכן לא פירטתי. אני עונה כאן במהירות לתגובות במאמר. התשובה למגיבה שהתרעמה על נוכחות ילדים בלידה היא – רוב יולדות הבית לא יולדות כשילדיהן בבית (ואפילו אלה שכן אינן משוגעות!). ועם זאת, אם לא מצאו בייביסיטר, בדרך כלל יש אבא שיוכל לשמור על הילדים, והיולדת נשארת עם המיילדת, כך שהיא לא לבד. נסיעה לבית חולים ללדת בלי מלווה, רק כי מי שאמור לשמור על הילדים לא הגיע יכולה להיות חוויה הרבה יותר מפחידה מלידה בבית כשבן הזוג שומר על הילדים. וכמובן, זו היתה רק דוגמה לטרדות שמופיעות לפני הלידה. בדרך כלל רוב הנשים מספיקות להזעיק בייביסיטר.

נתוני לידות הבית בישראל כפי שנאספו על ידי אבנר שיפטן וענת תל אורן מצביעים בבירור על תוצאות מיילדותיות טובות יותר בבית. בשנים 2003 עד 2009 שיעור לידות הבית שהסתיימו בלידה נרתיקית בריאה נע בין 95 ל-97 אחוז, נתונים שכל בית חולים היה יכול להתגאות בו. שיעור ההעברות לניתוחים קיסריים בשנים אלה נע בין 2.7 ל-4.2, רחוק מאוד ממה שיש לכל בית חולים להציע. שיעור הלידות המכשירניות נע בין חצי אחוז לאחוז וחצי באותן שנים – שוב, רחוק מאוד ממה שיש לבתי חולים להציע. יש עוד נתונים אך תקצר היריעה, הרעיון ברור – בישראל ללידות בית תוצאות מיילדותיות טובות יותר מלידות בית חולים.

על הסתבכות פתאומית לא ממש כתבתי במאמר רק רמזתי, אז אוסיף: כמעט ואין דבר כזה "הסתבכות פתאומית" בלידה. אם יש סיבוך אפשר לשים לב לסימנים זמן מה קודם לכן, ובמקרה של מיילדת האחראית על יולדת אחת זה קל יותר. לכן בבית חולים יגידו שזה "פתאומי" כי "פתאום" שמו לב לזה, לא כי "פתאום" זה נוצר. המיילדת פשוט עסקה ביולדות אחרות בינתיים. העברה לבית חולים אפשרית במקרה של לידת בית, זה לא חתונה קתולית. וגם עם סיבוכים שדורשים ניתוח מיידי כמו שמט חבל טבור אפשר להסתדר בבית. (המיילדת תלווה את היולדת עד לחדר הניתוח כשהיא תומכת בראש של העובר מבפנים. בדיוק כמו שקרה לי עם אבישג, רק זה ייקח קצת יותר זמן.)

וגם נעמה כרמי כתבה דברי טעם, כפי שהיא כותבת בדרך כלל.

מחשבות פזורות מעט על המאהל ברוטשילד

נעשה די באופנה להצטרף למאהל הצעירים, ומצד שני, אחרים טוענים שהם בכיינים ושזו לא מחאה מוצדקת. בין אלה לבין אלה אני מנסה למצוא את האמת שלי.

אז קודם כל נעים מאוד: ימימה, ארבעים בנובמבר (צ'קים יתקבלו בשמחה, ראו הסעיפים הבאים, תודה), אם לשלושה ילדים, חסרת בית. (דירה שכורה ברמת גן לא נחשב.)

קודם כל סיפור קצר, אמיתי לגמרי, ואולי אופטימי: לפני כמה חודשים ראיתי שלט למכירה על אחת הדירות באזור. התקשרתי, ובעל הדירה נקב בסכום מסוים, גבוה למדי. השלט נשאר שם זמן מה, ואז הוחלף בשלט של מתווך. התקשרתי שוב, והפעם נקבו בסכום נמוך בחמישים אלף שקלים מהסכום הקודם. השלט נשאר זמן מה, ואז הוחזר השלט של בעל הדירה. התקשרתי שוב. הפעם הסכום היה נמוך במאה וחמישים שקלים מהסכום המקורי. זמן קצר לאחר מכן היה שם שוב שלט של משרד תיווך, הפעם אחר. התקשרתי שוב. הפעם ירדו ב-250 אלף מהסכום המקורי. בינתיים ירד שוב השלט של משרד התיווך, ושוב מתנוסס שם השלט של בעל הבית. מעניין מה יהיה אם אתקשר. בכל מקרה, המחיר האחרון היה עדיין גבוה בשבילי.

אבל הסיפור הזה בעצם מראה איך עובדת המחאה השקטה. זו אפילו לא מחאה. לאנשים אין כסף למחירים המופרכים של השנים האחרונות, העיתונים מזהירים שהתנאים לקבלת משכנתא מחמירים, ובכלל, לקחת משכנתא זה לא כלכלי, ואנשים עושים אחד ועוד אחד ולא לוקחים סיכון. והמחירים? יורדים. 250 אלף זה יפה, לא? ואולי ירד עוד.

ולמה אני מספרת את זה? כי נראה לי שאין כל כך כתובת למחאה הזאת. מי, בעלי הבתים? מעניין אותם אם אתם ברחובות? נכון, יש אפשרות לחקיקה בעניין דיור, אפשר לאסור חלוקת דירות, אפשר ליצור אולי דיור ציבורי זול (ונראה אתכם גרים בו!), אבל עדיין רוב הכוח הוא בידי הצרכנים. לא טוב – לא קונים. אלא שהצרכנים, לפחות עכשיו, ותסלחו לי אחי לצרה, מצטיירים די כצרחנים. חשוב לכם לגור במרכז? חשוב בתל אביב? ניסיתם פעם לשכור דירה בשכונת התקווה? עזבו התקווה, יד אליהו? או סתם רמת גן? (כיף פה, אגב, אבל אני לא רוצה לספר.) דווקא בלב אתם צריכים? באמת משנה למישהו איפה תגורו?

זאת ועוד – הטיעון – פה העבודה שלנו, רק פה יש חיי תרבות מגוחך ומעליב. "אל תשלחו אותי לנגב" – למה לא? הנה לכם הזדמנות! אם אין חיי תרבות בכרמיאל, זה הזמן להיות חלוצים ולהביא אותם לשם. אני בטוחה שקל בהרבה יהיה לגייס כספים לפעילות תרבותית במקום צמא לתרבות מאשר במקום רווי ושבע. אני מתנצלת, אולי אני עדיין תחת השפעה של ספר שתרגמתי לפני שנה וחזר אלי לאחרונה כדי שאבדוק את העריכה, אבל מה שנאמר שם הוא שיזמים אמיתיים הם אלה שמוצאים פערים שצריך למלא, וממלאים אותם. אנשים שרואים בכל דבר הזדמנות. הנה לכם! חיי תרבות בפריפריה. פער למלא. ולגמרי הזדמנות.

כאמור, אני באותה צרה. אבל כשלא קונים קוטג' הכתובת למחאה ידועה וזה משפיע באופן מיידי. דירות? הכתובת למחאה היא הרבה כתובות קטנות, והדרך להורדת המחירים ארוכה יותר, אבל אם במקום לצאת למחאה בכיינית אנשים יפסיקו לקנות (ולשכור במחירים לא הגיוניים, בתנאים לא הגיוניים) גם פה אולי יהיה שינוי. ואולי אני לא מבינה על מה אני מדברת.

לך לישון, קיבינימט

גורי חתולים נצמדים לאמם

טלאים שוכבים בשדה בלאט

במיטה החמה אתה תיכף נרדם,

לך לישון ק"מ.

האור בחלונות כבה כבר מזמן

כרישים ישנים בקרקעית הים

אקרא לך סיפור אחרון ודי אם תישבע

שתישן, ק"מ, שן.

בזים בשמים נחים בקנם,

נחשים זחלו כבר לחור

אתה לא צמא, אל תקשקש

שן מותק, ק"מ, הלילה שחור.

הרוח עוברת חרש באפרים, בן יקיר

נברנים מצייצים ציוץ אחרון

חלפו כבר שלושים ושמונה דקות, לעזאזל

ק"מ, לך לישון!

החברים מהגן בחלום השביעי

צפרדע ניתרה על עלה, ותידום

לכל הרוחות, אין עוד פיפי עכשיו!

כבר נגמר, ק"מ, היום!

ינשופים משייטים מעל צמרות

טסים בלי לעשות חשבון

זעם חורך ממלא את חזי,

די, סתום כבר, ולך לישון.

אריות וכפירים בשדה נוחרים

כל כולם חמימות ורפיון

אתה עושה כל כך הרבה דברים נהדרים

אז מה הבעיה שלך, ק"מ, ללכת לישון?

זרעים נרדמו בשדה הרחב

על העשב הלילה ירד

אין יותר שאלות, הסיפור נגמר,

תקשיב עכשיו טוב, מותק – לך לישון ק"מ.

נמרים ביער נמים את שנתם,

דרור נרדם על העץ שבגן,

תשכח מהדובי, אני לא מביא לך כלום!

שלוש מילים – נומה, סתום ושן.

פרחים על הדשא קיפלו עליהם

ועל ההרים תפרחתם

נכשלתי, מודה, אני אב מחורבן,

אל תזיין לי ת'מוח עכשיו, פשוט תישן.

פנגולין במדגסקר מנמנם בקנו

ואני כאן בוכה כמו תינוק

בטח, אביא לך חלבי, מה שתגיד,

למי אכפת, ק"מ, הרי כבר לא תשתוק.

זוכר את החדר, הייתי עוד ער

מיטה חורקת וחלון

ניצחת, ברחת, רצת לסלון

קיללתי, הנהנתי והלכתי לישון.

מבולבל ומטושטש התעוררתי

וראיתי שנרדמת בלאט

התפללתי חזק, ועל קצות האצבעות

נמלטתי בתקווה שזה יחזיק מעמד.

סוף סוף מול הטלוויזיה,

פופקורן במיקרו, גלין גלון

שיט, זין, אתה לא רציני!

קדימה, תחזור מיד לישון!

למי שפספס את המקור הקורע.

חלק שני – ביות

המשך לסיפור הלידה של עמוס.

במחלקת היולדות בבילינסון קוראים בכריזה בשעה שתיים, “יש להחזיר תינוקות לתינוקייה.” גם בחדרים תלויים שלטים שאומרים כי בשעה שתיים כל האמהות, גם אלה שבביות מלא, צריכות להחזיר את התינוקות לתינוקייה. חוץ מהדרישה המקוממת, הרי שברור כי הניסוח שגוי מיסודו. להחזיר? להחזיר משמעו לתת דבר מה שקיבלתי בהשאלה למישהו שהדבר שייך לו, לא כן? והתינוק שלי – למי בדיוק הוא שייך? לתינוקייה?

עמוס יצא צורח לאוויר העולם ב-1:20 בלילה, ולא הפסיק לבכות זמן רב. ניסיתי לתת לו לינוק, מניסיון אני יודעת שזה מרגיע תינוקות שזה עתה נולדו, אבל הוא לא ממש הבין מה אני רוצה ממנו וסירב. ההשערה שלי – אולי בלע קצת מים בדרך החוצה ונתקע לו איזה גרעפס ומשום כך סירב. אבל אולי סתם לא היה לו נוח באור הנאון ובאמת כשהאורות עומעמו קצת, עמוס גם השתתק מעט. (אבל עדיין היה דרוש לו עוד קצת זמן עד שהתחבר לשד, וכשעשה זאת לא היה מקצועי מספיק.)
כעבור זמן מה בחדר ההתאוששות, באה המיילדת ואמרה שהיא צריכה לקחת אותו. זה הנוהל. ארבעים דקות עם אמא בחדר התאוששות. לא האמנתי שזה קורה לי, דווקא לי, שכתבתי על כך, ובאתי מוכנה וידעתי שיש דברים שאני לא מוכנה לוותר עליהם וזה אחד מהם, אבל המיילדת התעקשה, ואמרה שבכל מקרה עוד חצי שעה מעלים אותי למחלקה, ואז אוכל ללכת אליו, וידעתי שאורי יהיה איתו, אז התעקשנו על עוד קצת זמן ובסוף העברתי אותו עם אביו לתינוקייה.
וחיכיתי. כי עוד מעט מעלים אותי, לא? אז זהו, שלא. לא יכולתי לעשות שום דבר כשאורי צלצל שוב ושוב מהתינוקייה ואמר שהתינוק בוכה בלי הפסקה ושאבוא כבר, כי היה צריך סניטר שיבוא לקחת אותי, ו"יש רק ארבעה סניטרים בכל בית החולים, והם עסוקים" וככה נשארתי שם עוד ועוד, כשבינתיים תינוק – אולי רעב כי לא הספיק לאכול קודם, אולי סתם עצבני על זה שהשכיבו אותו על הגב כשיש לו גרעפס להוציא כבר איזה שעתיים ובשביל זה מישהו צריך להחזיק אותו במאונך, ואולי סתם חש לא בנוח בניאונים המבהיקים – צורח וזקוק לאמא. זה הכל. רק אמא. עד שבסוף התחלתי לצרוח גם אני שלא מעניין אותי כמה סניטרים יש בבית חולים, לתינוק הזה יש אמא אחת בלבד, והוא צריך להיות איתה ואני לא מבינה מה היה לכם דחוף כל כך לקחת אותו אם במילא אין אף אחד שמטפל בו שם ולמה אתם מתעללים בתינוקות ומה אתם חושבים שתינוקות לא מרגישים ולמה התינוק צריך לצרוח (שאלה שעליה נעניתי ב"מאיפה את יודעת שהוא צורח?" כאילו אלמלא ידעתי היה לו טוב יותר) ושאם לא לוקחים אותי אני יורדת מהמיטה ועולה אליו בעצמי, עד שנמאס להם מהמשוגעת והביאו סניטר והעלו אותי למחלקה, ושם כרגיל שאלו אותי אם אני יכולה ללכת כשכל מה שרציתי היה לרוץ ומה הבעיה בכלל ללכת והיה צריך עוד קצת לבדוק אותי ואז לשחרר אותי לתינוקייה, לתינוק שבינתיים התייאש קצת מהבכי וכבה, וככה, אחרי לידה, ויותר משתים עשרה שעות שלא ישנתי, אני בתינוקייה כי לא משחררים את התינוק עד שיבדוק אותו רופא, נכנסת לחדר הנקה, מנסה שוב להניק ואחר כך מכבה את האורות, מקרבת אלי את אקווריום הפלסטיק של עמוס, מחברת שתי כורסאות ומתקפלת לתוכן ומנסה לישון קצת, עד שיגיע רופא (בחמש, ואנחנו אחרונים בתור) וישחרר אותנו קצת לישון.

"למה את צריכה בכלל את הביות המלא הזה?” שאלה אותי האחות ממחלקת היולדות כשראתה אותי שם עדיין בבוקר. "תלכי ותנוחי.” זה בטח מה שהנחה אותם גם כשכתבו את ההוראה המצחיקה (טוב, לא באמת) “להחזיר" את התינוקות לתינוקייה בין שתיים לארבע. כולנו פולנים ובין שתיים לארבע נחים! בין שהתינוק ישן ובין שלא! את צריכה לנוח ותעזבי אותך באמ'שלך ממה שקורה עם היצור שזה עתה הבאת לעולם, כאילו שאכפת לו באמת אם הוא לידך או לא. כאילו שהוא יכול להרגיש את זה. (אגב, לא הבאתי את עמוס לתינוקייה. התחבאנו בחדר וקיווינו שלא ימצאו אותנו.) איך אני אנוח כשאני יודעת שהוא בוכה וזקוק לי? עניתי לה. אני אישן רק אם ייתנו לי את התינוק ואלך לחדר, או שיביאו לי מיטה לתינוקייה. אין אפשרות אחרת. ואז נגמרו הבדיקות והלכנו מאושרים ותשושים לדרכנו.

ידעתי שזה לא תקין פוליטית לכתוב את הכתבה ההיא על הביות, וניסיתי להיות די רכה בעניין הזה, אבל פה בבלוג שלי התקינות הפוליטית היא ממני והלאה. כן, תינוק אחרי לידה צריך להיות עם אמא. נכון, אמהות עייפות לפעמים אחרי לידה, ולפעמים לא נוח להן ולפעמים היתה לידה קשה ולפעמים נשים לא רוצות מיד לראות את הילדים שלהן, וזה עוד לפני שדיברנו על הניסויים עם הכבשים והאפידורל (כבשים שקיבלו אפידורל לא גילו עניין בוולדות שלהן) ועל ההתערבות ההורמונלית שגורמים חומרים כמו פיטוצין שניתנים לזירוז הלידה לפעמים ולכיווץ הרחם כמעט תמיד, התערבות שמשבשת את המהלך ההורמונלי התקין שלאחר הלידה ויכולה לשבש גם את הבונדינג הראשוני. ועם כל זה – ונגיד שעברתי לידה טבעית ואני פנתרה ויכולה לקום מיד אחריה ולהיות עם התינוק שלי, או, עדיף – להיות עם התינוק שלי בלי לקום – (כי בכל זאת עברתי לידה, גם אם אני מרגישה פנתרה), ונגיד שהצלחתי לחיות שלושים ותשע שנים בלי להיכנע לאיזו שטיפת מוח מוזרה שאומרת שמנוחה לאחר לידה משמעה הרחקה מהתינוק (בדרך כלל ההיפך הוא הנכון), אני לא רואה כל סיבה לא לאפשר את זה. כי תינוק שזה עתה נולד צריך להיות במקום אחד בלבד (אם הוא בריא) – על אמא, לא כל שכן אם הוא בוכה בלי הפסקה. (והנה אני תקינה פוליטית ולא מזכירה במילה את האחריות של האם כלפי התינוק שזה עתה הביאה לעולם, אחריות שמתחילה מרגע שהתינוק יוצא לאוויר העולם, לא מרגע שהוא משתחרר מבית החולים. אופס, שוב יצאתי לא תקינה?) ולתת לתינוק לבכות בלי הפסקה, כששתי קומות מתחתיו יש אופציה טובה להרגעה, זו התעללות. אין לזה הגדרה אחרת. ואם יש אמא בריאה וכשירה שיכולה לגשת אליו, להפריד ביניהם זה פשע. ואם האבא בסביבה ורוצה לקחת אותו לאמא עד שיגיע רופא, כפי שהציע אורי, לקרוא למאבטחים שירחיקו אותו ולהתווכח ולומר שאסור, זו חרפה לבית החולים. התינוק לא של בית החולים, גם לא בין שתיים לארבע.
(כן, אני יודעת שיש מצוקה אמיתית של נאונטולוגים. ועם המצוקה הזאת, כמו שכתבתי בכתבה, יש בתי חולים – וביניהם סורוקה, שבו מספר הלידות הגבוה ביותר בארץ – שמאפשרים ביות מלא באמת גם בליל הלידה.)

סיפור די ארוך על לידה די קצרה

אחת התהיות שהעליתי מדי פעם בענייני לידה בפורום לידה פעילה וביתית בתפוז היא מה נכון יותר בתחום הלידה (ובכלל בחיים) – ידע זה כוח, או – אין שכל אין דאגות? תשובה נכונה כנראה אין, אלא תשובה לכל מקרה לגופו. במקרה של הלידה הזאת, יש סיכוי לא רע שהייתי עוברת אותה הרבה פחות טוב בלי ידע, ועם זאת, זה אכן גרם לי להרבה בלבלת.

כבר בהיריון התחילו ההתלבטויות, ולא רק בקשר ללידה. זו היתה תקופה קשה. עברנו מהדירה האהובה שגרנו בה יותר משש שנים והרגשתי שאני מאבדת את המרכז שלי. היינו חולים המון. אני בעיקר. בכל פעם שחשבתי כבר לפנות לעזרה חשבתי גם שמה פתאום, אוטוטו זה עובר, וזה לא עבר. בחודש שמיני הורדתי קילו וחצי מרוב שלא יכולתי לאכול, וזה לא שהיו לי מי יודע מה עודפים. הרגשתי שאני באה ללידה הזאת מותשת. וכמובן היו ההתלבטויות אם ללדת בבית או לא. כמו בפעם הקודמת, אורי הסתייג, אבל אמר שהוא מוכן עם רופא. לא שעמדו בפני הרבה אפשרויות רבות. רוב מיילדות הבית לא מסכימות ליילד אחרי ניתוח קיסרי. ואכן נפגשתי עם רופא והוא היה מקסים ונהדר ובדיוק מה שאני צריכה, אבל עדיין לא הייתי בטוחה. כשאורי נתן את אישורו המפורש, ידעתי שהפעם אני לא יכולה לתלות בו את ההיסוס שלי, והחלטתי בעצמי בצער לוותר על הלידה החלומית שלי. הרופא גר במרחק שעתיים נסיעה לפחות, ומכיוון שהלידה של איילת היתה מהירה, לא רציתי לקחת את הסיכון, ויותר מזה – קיוויתי בסתר לבי ששעתיים לפני לידה אני בכלל לא אדע שעוד שעתיים יהיה לי תינוק. מה שהביא אותי לשאלה קיומית אחרת – איזו לידה זו? שנייה או שלישית? כי אם שנייה (הראשונה היתה בניתוח אז זה לא נחשב) – היא בטח תהיה מהירה מאוד, כמו שמספרים על לידה שנייה. ואם שלישית, מי יודע? וגם אם שנייה – לא כל הלידות השניות כאלה. אמא שלי אומרת שהלידה השנייה שלה היתה הארוכה מכולן. וגם – אי אפשר בכלל להסיק מלידה אחת לאחרת, מיולדת אחת לאחרת וכל לידה שונה ואין בזה חוקיות – כל המשפטים שחזרתי ואמרתי ושמעתי אלפי פעמים בדיונים בפורומים מילאו לי את הראש והכניסו הרבה רעש למערכת.

והיתה עוד סיבה נגד הלידה הביתית. אני בן אדם של הרגע האחרון, ולידת בית זה הפקה. לא היה לי כוח לכאב ראש הזה. אז שחררתי את הרופא, אבל לא לגמרי שחררתי את הפנטזיה. בסתר לבי ראיתי את עצמי יולדת לבד באמבטיה בבית, כשכל בני הבית במקומות אחרים במשך היום, או בלילה כשכולם ישנים. בלי הפקה, בלי לשלם הרבה כסף לרופא, בלי שיעשו לי כאב ראש. אז כששאלו איפה אנחנו הולכים ללדת אמרתי תמיד שנחליט ברגע האחרון, והאפשרויות היו בילינסון וליס, עם נטייה חזקה דווקא לליס, לא משום ששמענו עליהם דברים טובים – ההיפך הוא הנכון, אלא משום שהרי נבוא ברגע האחרון, לא? אז כדאי בית חולים קרוב לבית, וברגע האחרון כמה הם כבר יכולים לחרב לנו את הלידה? ויש להם גם עדיפות על פני כל האחרים באזור (וזה כולל גם את מעייני הישועה ותל השומר) בתחום הביות. בקיצור, הנחתי שאלד בליס, אם נספיק להגיע, כמובן. והכי טוב – שלא נספיק. ככה גם תהיה לי לידת בית וגם ביות כמו שאני רוצה וגם לא אצטרך לשלם הרבה על לידת בית וגם לא אצטרך לתכנן הכל מראש. בקיצור, חשבתי לדפוק את המערכת. ורציתי לידה מושלמת. כי של איילת היתה כמעט מושלמת, ואני, אשת דייג שכמוני, לא מסתפקת בכמעט.

התאריך המיועד היה 16.3 ואורי רצה שנלד ב-14. יום הולדתו של איינשטיין, יום המדע ויום פאי. מתאים. אני אמרתי שבפעם האחרונה שהוא קבע לנו תאריך זה נגמר בניתוח, אז לא אנחנו מחליטים. ביום ראשון בערב, 13 במארס, נפגשתי עם חברותי לקורס שיטת קיי ועם המדריכה תמר לפגישת מחזור וגם לפגישת חיזוק. וכמה טוב שעשינו את זה. יסמין (פליגלמן) הוציאה קלפים עם כל מיני היגדים על הלידה ואמרה לי לבחור ולראות איך מה שבחרתי מדבר אלי. בחרתי קלף שנכתב בו "חופשייה לבטא". ברור, אמרתי – אנאסיסטד באמבטיה, והתחלתי לבטא את כל הכעסים שלי על כל הסובבים אותי בתקופה האחרונה. אחר כך היה קלף שעליו נכתב "מחובקת על ידי אחיותי". עשיתי פרצוף, אני לא ממש טיפוס של מוצי פוצי בלידה. יותר בקטע של – עופו ממני ותנו לי לעשות את העבודה בעצמי. הקלף השלישי היה "תינוקי יודע להיוולד". יותר מזה לא הייתי צריכה. אמרתי – יצא שניים משלושה טוב, נעצור כאן.

ביום למחרת, התעוררתי ב-13:00 משלפשטונדה מוקדמת כדי לקחת את אבישג מהגן, והופ, ירידת מים. קטנה, לא בשטף, אבל לא משהו שאפשר לפספס. התחושה והריח המפורסם. התקשרתי לאורי ואמרתי לו – בלי לחץ, תתקשר להורים שלך שייקחו את אבישג ותבוא אחר כך הביתה. טוב, זה בטח לא ייקח הרבה זמן, נכון? אני מכירה את הסיפורים על ירידת מים בלי צירים שעות ארוכות ואפילו ימים, אבל לא אצלי, ברור? בכל זאת, מחפשת את הצירים ואין כל כך. לא משהו שלא הכרתי בשבועות האחרונים בכל אופן. אחר כך הם הגיעו, אולי קצת יותר עוצמתיים אבל לא ממש. אני לא ממהרת ללכת לבית חולים. מרגישה תנועות עובר. יודעת שהראש שלו די מבוסס ואין צורך לדאוג. ובכל זאת, כשהזמן עובר והצירים אינם אני קצת מתאכזבת. הלו? כבר הייתי יכולה לתכנן ככה לידת בית! לא ככה נראתה הלידה החלומית שלי. ואז אני חושבת, אם כבר הלידה מתעכבת, ואנחנו בכל מקרה צריכים ללכת לאיזה שהוא בית חולים בגלל הירידת מים, אולי נלך ללניאדו ונראה אם יסכימו להכניס אותנו לחדר הטבעי בלי שנירשם מראש. טלפון לרננית שמנהלת איתי את הפורום – האם ייתנו לנו? רננית לא יודעת, מתקשרת לברר עם הילה, חוזרת אלי ואומרת שזה תלוי במצב הרוח של מנהל המחלקה. מנסה אצל זהר כרמי, אולי היא תדע. היא לא יודעת, אבל נותנת לי את הטלפון של מנהלת המרכז הטבעי. אורי די מתנגד ללניאדו, ואני שוב לא בטוחה. בסוף גונזת את הטלפונים ונשארת בבית. מחפשת ביוטיוב שירים שירגיעו אותי, ושום דבר לא בא לי. אחר כך בוחרת סרט ממגוון סרטי דיסני שיש לנו בבית ומתיישבת מולו עם פופקורן. בלידות קודמות לא עניין אותי בכלל לאכול בזמן הלידה – למה עכשיו כן? מסדרת כרית על הרצפה ומתנועעת. כל מה שאני אומרת תמיד למודרכות שלי לא לעשות – אני עושה. בעיקר – מצפה לצירים, ובשלב מסוים אף מנסה להאיץ בהם על ידי פעולות זירוז עצמיות לא מסובכות. מנסה לבדוק באופן עצמאי פתיחה על פי מדד גובה הרחם (ככל שהלידה מתקדמת ככה הרחם עולה למעלה, עד שאי אפשר להכניס אצבעות בין הבטן לחזה). אני רואה שהשקעים בצדי הבטן קצת מתמלאים, אבל לא בטוחה שזה זה. הרחם די נמוך. ובכלל – אם אני נגד בדיקות פתיחה מה זה משנה אם הן וגינליות או חיצוניות? הרעיון הוא אותו רעיון – לא לסמוך על מדדים חיצוניים אלא להקשיב לגוף! כמו שאמרתי – אני עושה את כל מה שאני תמיד מטיפה נגדו.

בכל מקרה, בסביבות שבע אני מחליטה שהולכים לליס. אף על פי שזה לא ברגע האחרון, ואיפה שהוא אני אפילו יודעת את זה, אני יודעת שנלד בלילה, ולכן צריך את בית החולים עם תנאי הביות הטובים ביותר.

ואז נפילה – הגענו הרבה יותר מדי מוקדם. פתיחה 2.5. הצירים מתרווחים, אני מחוברת למוניטור ומרגע זה – אני שלהם. לא נותנים לי לזוז – השתגעת? אחרי ירידת מים, והראש לא לגמרי הכי מבוסס באגן (אם כי נמוך מאוד, ואני יודעת את זה) ואת אחרי ניתוח ועם כל ציר יש ירידת דופק (קלה, ואחריה התאוששות מהירה, אבל את זה מצניעים) ויש חשש לקרע ברחם, בואי נחבר אותך לעירוי. אני שומעת הכל, אבל לא מוכנה לקבל שום דבר מזה. אני יודעת – ירידות דופק בזמן ציר זה דבר שכיח ולא צריך להתרגש. אני יודעת, המהימנות של המוניטורים האלה היא נמוכה מאוד מאוד (מידע מאנשי מקצוע, לא מפורומים) ומשתמשים בהם כי זה הכלי היחיד שעומד לרשות הרופאים כדי לקבוע את מצבו של העובר. אני יודעת, יש סכנה של חצי אחוז לקרע ברחם אחרי קיסרי (ויודעת גם שיש דרכים לזהות את זה גם בלי מוניטור). אני יודעת, יש סיכוי מסוים לשמט חבל טבור עם ירידת מים, אבל כבוגרת שמט של חבל טבור פעם אחת אני גם יודעת שהסבירות שזה יקרה כשירידת המים ספונטנית (ולא, למשל, כשפוקעים אותם באופן יזום כשהראש עדיין גבוה מאוד, כמו שהיה בלידה של אבישג) הוא די נמוך. וגם יודעת שהראש אולי לא נורא מבוסס, אבל נמוך מאוד. אני מרגישה את זה כבר כמה ימים. את כל זה אני יודעת, אבל כשאני אומרת למיילדת שאני רוצה להשתחרר קצת מהמוניטור (אפילו לקום לפיפי לא נתנו לי!) ובכלל – לחשוב שוב על האשפוז הזה – היא מביאה רופא שיפחיד אותי עוד יותר. כשזה לא עוזר, בא רופא בכיר יותר שיפחיד אותי עוד יותר, מפגיעה ביילוד ועד מוות שלו ושלי. הוא גם מוסר נתונים לא מדויקים (למשל, ששיעור מקרי הקרע ברחם הוא אחוז אחד), מה שמחשיד אותו קצת בעיני (הערה לרופאים – אתם אף פעם לא יודעים מי עומד לפניכם, אנא דייקו). ועם כל ההפחדות האלה, והצירים שנחלשים, ובכל זאת, אני באמצע לידה, אני צריכה לקבל החלטה, וממש רוצה לברוח משם.

מחפשת למי להתקשר. אני נזכרת בערב הקודם, בנוכחות של יסמין שמשרה כל כך הרבה רוגע ומתקשרת. היא מסמסת שהיא באמצע הדרכה ותתקשר אחר כך. מתקשרת לרננית. סומכת מאוד על שיקול הדעת שלה. היא מציעה שאם בכל זאת חשוב לנו להיות בבית חולים בשביל השקט הנפשי, שנלך ונתאשפז בכל זאת בלניאדו. עדיין לא נראה לי אידיאלי, ואורי עדיין לא מתלהב מלניאדו, ובכלל, מלעזוב את בית החולים עכשיו. אני אפילו מסמסת לד"ר שיפטן, מתנצלת על החוצפה ושואלת אם אפשר ברגע האחרון להתחרט וללכת על לידת בית. הוא אומר שכן. אבל כשאנחנו מדברים, הוא נשמע זהיר יותר. (בבוקר שלח לי מסרון ושאל מה הוחלט. מסר הרבה מזל טוב כשאמרתי שנגמר.) סוף סוף יסמין חוזרת אלי, ואני מרגישה קצת בבית. היא מזכירה לי את הכלים שלנו מהשיטה ואומרת, תשחררי את הפנטזיה על לידה באמבטיה לבד, זה מה שיש ותחליטי שמעכשיו את עושה את זה הכי טוב שאפשר בתנאים הקיימים. אני לא הייתי משתחררת מליס, היא מוסיפה. אני מקבלת את העצה הראשונה שלה, אבל כן משתחררת, אחרי שהרופא מאשר שבכל זאת הראש מבוסס. בוא נעשה ריסטרט ללידה הזאת, אני אומרת לאורי. ננוח בבית, ונלך רק כשיהיה כבר ממש ברור שיולדים. אורי לא מתלהב, בלשון המעטה. הדבר היחיד שהוא מבקש ממני זה להחליט עכשיו לאן כן הולכים, ולדבוק בזה. אמרתי בילינסון.

אנחנו חוזרים הביתה ואני נכנסת למיטה, ומנסה להרפות. כבר ביציאה מבית החולים עוד בחניון, אני מבינה שיש איזו שהיא עלייה בדרגת העוצמה של הצירים, אבל לא רוצה לפנטז עכשיו. בבית יש צירים. מרווחים מאוד כל שמונה, עשר דקות ואפילו יותר (שוב – מציצה בשעון למרות ההמלצות שלי לכל היולדות לא לתזמן צירים אלא להקשיב לגוף) אבל עוצמתיים וארוכים מאוד – היה אחד שנמשך יותר משתי דקות אפילו. קצת אחרי שתים עשרה אני קמה לשירותים ומגלה שיותר ויותר קשה לי להיפרד מהאסלה. אחרי שאני מפנימה שזה כנראה קרוב, אני קוראת לאורי, שנכנס קודם למיטה עם בגדים ותוך שניות הוא מוכן ליציאה. נוסעים לבילינסון ושוב – צירים עוצמתיים מאוד, אבל לא נורא קרובים זה לזה. מזכיר את הנסיעה ללידה של איילת, אבל אז הם היו הרבה יותר קרובים.

מגיעים לבילינסון ברבע לאחת. שוב – מוניטור, בדיקת פתיחה (חמש), בואי נחבר אותך לעירוי – לא עירוי, אני מבקשת, רק לפתוח וריד, ובמקום כזה שיאפשר לי תזוזה. המיילדת יעל נחמדה ועניינית ושואלת – תרצי אפידורל בלידה? ואני מציינת לעצמי את ההבדל התהומי בין השאלה הזאת, לשאלה של המיילדת בליס – מה, לא תרצי לקחת אפידורל? שינוי קטן בנוסח ובטון, ואיזה הבדל! אני אומרת שלא ארצה ומתחננת שתשחרר אותי מהמוניטור כי אני חייבת לשירותים. סוף כל סוף זה נגמר, לפני שמספיקים להגיד לי משהו אני מזנקת לשירותים בקבלה. מבחוץ המיילדת שומעת אותי גונחת ואומרת – רק שהיא לא תלד לי בשירותים. גם לי לא בא. אז אני יוצאת, ועולה בחוסר חשק לכיסא גלגלים (עכשיו לשבת?!) שמביא אותי לחדר הלידה הכי מרוחק שיש להם. תורידי בגדים ותלבשי חלוק. אני מבצעת את החלק הראשון בלבד, ונתלית על המיטה בציר. מבקשים שאתחבר למוניטור ואני שואלת אם אפשר ככה כשאני כמעט על הרצפה. שנייה לפני ששוב עוקדים אותי למיטה אני בורחת לשירותים. לא בקטע של התרסה, פשוט לא יכולתי אחרת. כולם בהיסטריה שאני אלד שם, אז ברגע האחרון אני מדלגת על המיטה לתנוחת הלידה המועדפת עלי (על שש, עבד נהדר גם בפעם הקודמת), שואגת את שאגת הקרב הידועה "אל תחתכו אותי" ויולדת תוך חמש דקות. השעה אחת ועשרים, תינוק מנוגב מוורניקס מונח עלי, מנתקים מהר מדי את החבל, אבל כבר לא אכפת לי עכשיו (גם ככה הייתי סקפטית בקשר לשאלה אם אני רוצה להשהות את החיתוך או לא). שום דבר לא בוער להם, לא מזרזים אותי להוציא את השלייה. לא לוקחים את התינוק לשום מקום, אפגר 9-10. רוצים להכניס לי פיטוצין לווריד לכיווץ הרחם ואני מסרבת. מביאים את הרופאה שתסביר (תפחיד) למה כדאי לי, ואני עונה בשלווה שאני לא מתנגדת באופן עקרוני לפיטוצין, אני לא הולכת לשום מקום ויש לי כבר הכנה לכניסה לווריד. אם יראו שיש דימום חזק במיוחד – שייתנו. עד אז אני מוותרת, וסומכת על ההנקה שתעשה את העבודה. לא שהיה כל כך על מה לסמוך. התינוק יצא בוכה ולא הפסיק לבכות זמן די ממושך, ולא התלהב במיוחד מהציצי (בינתיים זה עבר לו), גם לא כשהיינו בחדר התאוששות, מה שגרם אחר כך לבכי נוראי בתינוקייה כשלא יכולתי לגשת אליו, אבל על כך בפרק הבא – על הביות (קדימון – הם היו נהדרים בחדרי הלידה, הביות שלהם ברמה של ימי הביניים בערך. באסה נוראית). בינתיים אני באופוריה, רועדת ומתרגשת. ידע זה כוח. יותר מדי ידע – הרבה בלבול מוח.

וסיכום קטן בקשר לקלפים: הייתי חופשייה להתבטא. התינוק שלי ללא ספק יודע איך להיוולד. והחיבוק הלא פיזי שקיבלתי מכל מי שהתקשרתי אליה (וגם אליו, ד"ר שיפטן יכול לקבל ציון לשבח כאישה של כבוד), הנכונות לעזור והעזרה ממש היה הרבה יותר ממה שציפיתי מהמשפט הסתמי הזה, שלא דיבר אלי ערב קודם.

ועוד נספח:
1. קראנו לתינוק עמוס נתן (או בקיצור – עמוס). בפייסבוק נעמה כרמי כתבה לי שזה שם עם עומס מוסרי כפול. מוזר שחשבתי על הקטע המוסרי של הנביא עמוס, שבגללו אני אוהבת כל כך את הנביא ואת השם, אבל השם נתן לא הזכיר לי שום עניין מוסרי, מכיוון שהוא כל כך הרבה שנים אצלנו במשפחה וטעון בכל כך הרבה משמעויות אחרות. אז תודה לנעמה שהזכירה לי את הנביא נתן ומשל כבשת הרש שלו.

2. אני מנהלת את פורום לידה פעילה וביתית בתפוז. אני לא אשת מקצוע, וכששואלים שאלה שדורשת שיקול דעת רפואי אמיתי אני תמיד מסייגת את דברי. סביר להניח שאילו אישה אחרת היתה שואלת אותי מה לעשות בסיטואציה דומה לזו שתיארתי, הייתי זהירה יותר בעצות שלי, וגם בהחלטות שאני קיבלתי רעד לי הפופיק, אבל אני חושבת שהן היו ההחלטות הנכונות.

האור והשליטה

שותפתי לניהול פורום לידה פעילה וביתית, רננית ברמן, שאלה לכבוד חג החנוכה מה גרם למשתתפות הפורום "לראות את האור" בעניין לידה פעילה. ברור שיש אנשים שיגדירו לידות טבעיות וביתיות כחשכת ימי הביניים, אבל לא זו השאלה כאן.

המחשבה הראשונה היתה שלא היה שום אור. תמיד ידעתי. כמובן, ניתוח קיסרי בתור לידה ראשונה יכול להיות אור גדול מאוד לחלק מהנשים, שלא לדבר על פטיש בראש, אבל מכיוון שאני תמיד ידעתי, זה לא היה האור. (אבל כן פטיש בראש.)

אז למה ידעתי? אולי כי מאז שהייתי קטנה שמעתי מאמא שלי שהלידות של אחותי ושלי (מספר חמש ושש) היו הטובות ביותר כי באשקלון לא הפרידו בין האם לתינוק, והבנתי שהדרך הטובה ביותר לדאוג שזה יקרה היא להיות ערנית ובכושר? אולי כי אני לא סובלת מחטים וזריקות ומחט בגב נראתה לי כמו סיוט מהסוג הנוראי במיוחד, שלא דומה לשום דבר שללידה יש להציע? (אני עדיין סבורה כך. ובשתי הלידות השימוש היחידי במחט היה כשפתחו לי וריד לפני הניתוח והשאירו אותו פתוח לימי האשפוז בשביל האנטיביוטיקה.) ואולי פשוט כי זה נראה לי הכי הגיוני, כי אני חיה חיים די טבעיים ולמה להתערב בתהליך טבעי? נדמה לי גם שזמן קצר לפני שהריתי היתה כתבה באחד העיתונים הגדולים על מישל אודנט והדברים שאמר התאימו לי מאוד.

אבל אם מדברים על אור באמת, זה באמת היה האור. המאמר הזה, שאני חוזרת ומלנקקת אותו בכל הזדמנות. יש בו הרבה מעבר ל"לא לבדוק פתיחה". מה שעומד מאחורי המאמר הוא המילה הפשוטה – תשחררו. קל לומר, קשה לבצע, אבל בשביל לידה טובה זה מה שצריך.

נשים רבות אומרות שהרצון שלהן ללידה טבעית נובע מהיותן "קונטרול פריק". כשאת לא מורדמת, יש לך יותר שליטה בתהליך. גם אני אמרתי את זה בפעם הראשונה. ואיכשהו, לרבות מהקונטרול פריק האלה הלידה מתחרבשת. כי שליטה מתקשרת לקושי, לכיווץ, לדריכות, למאבק. כל הדברים שלא כדאי שיהיו בלידה. או ליתר דיוק – שכדאי שלא יהיו בלידה. רק דרך השחרור מגיעים לשליטה אמיתית בלידה, והמאמר הזה, שאומר בעצם – לא צריך כל הזמן לדעת – הוא האור שלי. ומאז, בכל הזדמנות שיש לי, אני מקשרת ומזכירה. לא לבדוק, לא לדעת, כשזה יבוא זה יבוא. זה יכול לקרות תוך כמה שעות, או תוך כמה ימים, המידע המספרי לא נותן לך שום ערך מוסף. כמה פעמים שמעתן על נשים שהלכו לרופא שאמר להן, הבטן עוד גבוהה, הצוואר אחורי וסגור ואין פתיחה, ואחרי כמה שעות היה להן תינוק בידיים? וכמה פעמים שמעתן על נשים שמסתובבות שבועות עם פתיחה של 2.5 ובטן שמלחכת את האדמה ובכל זאת הן יולדות בשבוע ה-42? זה משום שאין למספרים האלה כל משמעות.

שחררו שליטה. לידות טובות לכולן.

נורה, דניאלה וגיל גם

נורה אפרון
נורה אפרון היא כותבת רבת זכויות. עזבו רבת זכויות, די ב"כשהארי פגש את סאלי" כדי שאעריץ אותה לנצח. (ממרחק הזמן זה סרט שנראה תמים מאוד וקצת מיושן, ראיתי אותו לאחרונה שוב, אבל בזמנו הוא היה הברקה של ממש.) לכן הופתעתי מאוד לקרוא את הטור הזה שלה, שבו היא יורדת קשות, גם אם בחן רב, על הספרים של סטיג לרסון. אפשר להתווכח על השאלה עד כמה הספרים האלה הם הברקה ספרותית, אבל דבר אחד בטוח – הם בילוי נפלא לשעות הפנאי, לפחות כמו הסרטים של אפרון. הופתעתי כי גילויים של קנאה מצד אנשים שנראה שיש להם הכל מביכים אותי (וזה עוד לפני שדיברנו על הפרובינציאליות האמריקאית). אף שהטור הזה היה משעשע במידה לא מבוטלת, לא יכולתי שלא לתהות האם באמת עינה צרה בהצלחה של לרסון? ואם כן, למה? ומה חסר לה בחיים? והאם היא לא שמה לב כמה כל זה לא מחמיא לה? (וגם הפרובינציאליות האמריקאית.)

דניאלה לונדון דקל
את דניאלה לונדון דקל אני אוהבת מאוד. הטור שלה הוא אחד הדברים הראשונים שאני קוראת ביום שישי ואת ספריה קניתי לא פעם לאנשים שאני מעריכה במיוחד. התעצבתי לגלות שזו ככל הנראה אהבה חד כיוונית לגמרי. לפחות על פי הקריטיונים שפרסמה השבוע. לא אמנה את כל הסעיפים כדי לא לעורר עלי את זעמם של הקוראים ואסתפק בכך שאני מניקה למרחקים די ארוכים, לא יולדת עם אפידורל והכתבה של רענן שקד כמה עמודים קודם גרמה לי להשתעשע ברעיון החינוך הביתי. אבל לא רק על האהבה החד כיוונית אני מצרה אלא גם על הטור האחרון שגם הוא היה נגוע בלא מעט קנאה. זה היה נסלח אילו הטור היה מצחיק, אבל הפעם היא חרגה ממנהגה. ושוב אני שואלת את עצמי – אישה עם הצלחה מקצועית כמו שלה, מה כבר חסר לה בחיים שהיא צריכה לאוורר את הקנאות הקטנות שלה? האם היא לא שמה לב כמה זה לא מחמיא?

וגיל ונטורה גם
לא ברור לי למה, אבל אני קוראת את הטורים שלו, שלא מחדשים לי הרבה. לפעמים הכל, לרוב ברפרוף, אבל קוראת. ומכיוון שהטורים מציירים אדם לא מאוד מתוחכם (אולי אני טועה, אבל ככה הוא מצטייר), קשה לי אפילו להאשים אותו בקנאה כמו זו של דל"ד או של נ"א (מקווה שהמשפט הזה לא יתפרש כקנאה מצדי). מצד שני, הטור הזה על סופר נני היה קצת בעייתי. מה, הוא לא שם לב שזה בדיוק מה שהוא עושה? כדי להוציא אותו בזול הייתי אומרת שהוא היה פשוט מאוד לא ממוקד: רצה לומר משהו על התכנית שדליות משתתפת בה (שאני מבינה – בלי לראות כי אין לי טלוויזיה – שחצתה כמה קווים אדומים בעונה האחרונה) ואמר את מה שאמר על דליות עצמה, שהיא אשת מקצוע בדיוק כמוהו (ייתכן אף שטובה ממנו) ועל השיטה שלה. אפשר ללמוד הרבה מדליות (דווקא לשעתיים שלה ברדיו יוצא לי להאזין מדי פעם) ואם לוונטורה יש איזו בעיה עם זה שיבדוק את עצמו.

ופתגם עממי עתיק אומר: קנאה היא כמו גזים – כולם סובלים מזה, אבל זה בכל זאת מאוד לא סקסי לשחרר לאוויר. (ואם ממש חייבים – אז רק בנוכחות אנשים שאתם בטוחים שיקבלו אתכם כפי שאתם.)

לילה ראשון בלי ציצי וליל הדין של הג'וקים

כבר הרבה זמן איילת שומעת ממני שעוד מעט הציצי יתקלקל. זה נדחה ונדחה, אבל מהיום הוא מקולקל. ההשכבה היתה קשה במיוחד, עם אבל כבד וכאב של דחייה. וגם לי זה לא כיף. כמה נוח להרדים עם ציצי. אפילו הצעתי לה טיול בעגלה בשכונה. נתתי שוקו במקום ציצי. נתתי חיתול כי בזמן האחרון היא חושבת שזה קול לישון מחובקת עם חיתול (כי לעומריקי מהגן יש חיתול), נשכבתי לידה וספגתי מדי פעם את הבעיטות שלה. ובסוף כשכבר לא יכולתי יותר אורי החליף אותי. ורגע לפני שהיא נרדמה, ואפילו בשעה די סבירה יחסית לדרמה של הערב, אני שומעת את השריקה שלנו מהחדר, בטון בהול. שריקה בהולה כל כך זה סימן לג'וק. הולכת לחדר עם כפכף והורגת. איילת כבר התעוררה. עכשיו כשראתה אותי היא לא מוכנה להסתפק שוב באבא. אז אני מרדימה. ואז זה מתחיל. הם מתחככים ברצפה, בתריס, עפים בחדר במשק כנפיים קולני. שלושה ארבעה חולפים לידי ואני מנסה להיות קולית כדי לא להעיר את איילת, רק מרימה את הרגליים מכיסא הנדנדה שלא יטפסו עלי ומשתדלת לא לחשוב על התכווצויות השרירים שיהיו לי מחר. אחד עולה על הקיר מעל המיטה של אבישג ונדמה לי שאני רואה אחד על המיטה שלי, שכבר הפכה למיטה של איילת ועוד מעט היא צריכה להיכנס אליה, ועוד אחד על הקרניז מעל למיטות, והתריס חצי פתוח ויש עוד שממשיכים לטפס ולהיכנס. ואיילת כבר כמעט נרדמת. בעצם, נרדמת. ואני מתלבטת, ובסוף לא יכולה יותר וקוראת לאורי שייקח אותה ויוצאת למסע קטל.

אני לא אוהבת להרוג ג'וקים ליד הילדות, ואיילת כבר התעוררה לגמרי בינתיים. בכלל, אני לא אוהבת להרוג ג'וקים. אילו זה היה תלוי בי הייתי ממעטת בזה. גם אבישג אומרת לי לא להרוג, ומזל שהיא ישנה לאורך כל הדרמה הזאת. כי זה היה מצב חירום. היו שישה ענקיים, אחד מהם נכנס תוך כדי האירוע ונשאר המום על מסילת החלון וכשהוצאתי אותו משם כדי לוודא הריגה הוא התעורר לחיים. זה מגעיל כמו שזה נשמע. תוך עשר דקות אף אחד לא נשאר בחיים, ואיילת עודדה אותי מהצד בקריאות "עוד עכביש, עוד עכביש,” ואפילו איתרה בשבילנו עוד אחד מתחת לאוהל פו הדוב. הדרמה נגמרה ואיילת חזרה לישון. אני עוד לא נרגעתי.

וככה חגגנו את חג האהבה.

הכרזת עצמאות

היא אוהבת מאוד לעשות "יצירה" הבת הגדולה שלי. תהרגו אותי, אין לי מושג מאיפה זה בא. הייתי מעדיפה שהיא תאהב להרכיב פאזלים או לשחק בלגו או דופלו או הכי טוב, לצאת מהבית לגינה כמו שהיתה אוהבת פעם. או כל דבר שלא מצריך אותי להיות יצירתית בתחום שאני כל כך כל כך לא יכולה להיות יצירתית, לא רוצה להיות יצירתית, ובעיקר, לא רוצה לנקות אחר כך.

אז נתנו לנו להכין כרזה לגן, לכבוד יום העצמאות. ברור שזה שיעורי בית להורים, לא לילדים, אבל ברגע שאני מסובבת את הראש היא כבר מספיקה לעשות באמצע הכרזה קו כתום שלא קשור לכלום ולהדביק שני דגלים ועוד כמה עיגולים כחולים במקומות לא הגיוניים. עכשיו, אני יודעת שזו הכרזה שלה. תקראו לי אמא נרקסיסטית – זה בסדר אני יודעת – אבל גם תראו לי הורה אמיץ אחד, אחד! שיבוא עם כרזה שהילד שלו עשה, בלי שום הכוונה מצדו ויתלה את זה על הקיר. נורא מה שאני כותבת, נכון? אבל עם כל הצער, זה גם נורא נכון.

אז אני לא מצליחה להתאפק ואומרת לה את זה. לא את כל זה, רק שהיא צריכה לחכות לי ושנעשה משהו ביחד. והיא, בת ארבע וחצי, מבינה בדיוק גם את מה שאני לא אומרת, נעלבת כפי שהיתה צריכה להיעלב, לא מתבלבלת ומרימה אלי עיניים ואומרת בפירוש: אבל אמא, אם זו היתה כרזה שאת היית צריכה להביא לגן שלך, אז את היית עושה את זה, אבל זו הכרזה שאני צריכה להביא לגן שלי, אז אני עושה את זה. כמה פשוט ככה לך תסביר לגננת למה הכרזה שלנו נראית כמו שהיא נראית.