הלידה הראשונה שלי. בתור מלווה

באחת עשרה בבוקר אני רואה שפספסתי שיחה מסמדר אחייניתי. חוזרת אליה והיא בוכה בטלפון שכואב לה ולא יכולה להתקשר לאף אחד כי שבת. היא בשבוע 34, לא אמורה ללדת, אז אני אומרת לה, תנשמי, תשתי. אפילו קצת יין. אם זה לא עובר, לכו למוקד. ותעדכנו. אנחנו עם הילדים בגינה מרוחקת מהבית, ואחרי רבע שעה שבה אני לא מפסיקה לחשוב על השיחה, אני חוזרת אליה. יותר ויותר נראה לי שהיא צריכה ללכת עכשיו למוקד. סליחה, לא, למיון. היא כבר לא עונה לי, אלא בעלה. והם יוצאים למיון. בלי לחץ, אבל אם בכל זאת מתחילה פה לידה, עדיף שלא יתפלק לה בבית בשבוע כזה.

זו היתה החלטה נבונה, כי הם מגיעים כבר ללידה פעילה מאוד מאוד. איפה שהוא בתחילת ההיריון שאלתי אותה אם היא תרצה שאלווה אותה, והיא אמרה שיש מצב, אבל לא סגרנו שום דבר. בכל מקרה היא היתה אמורה לבוא אלי להדרכה בשיטת קיי, וחשבתי שאעלה את הנושא שוב בפגישה. אז אני שואלת עכשיו – את רוצה שאני אבוא? כן. אני עולה על האופניים וטסה עם עמוס הביתה. אורי נוסע עם הבנות בקצב שלהן. עד שאני מחליפה בגדים ולוקחת תיק הם כבר מגיעים. לאף אחד לא היתה איזו שהיא הכנה נפשית בקשר לעניין הזה שאני כנראה אהיה עם סמדר בלידה, וגם לא שתהיה כבר לידה, אז זה קצת מפתיע שאמא בורחת באמצע שבת. אבל הם מתמודדים.

מניסיוני הדל בלידות שלי אני די בטוחה שעד שאגיע לבית החולים היא כבר תהיה אחרי, אבל אני מגיעה לשלב לחיצות ארוך. אני יודעת שפעם, בבתי חולים שבהם אסור היה להכניס דולות, היו נכנסות דולות בכל מיני תואנות כמו "אני הדודה שלה" ומרגישה שלא מאמינים לי. המיילדת נחמדה מאוד, הרופאה נראית כאילו היא קצת עושה פרצופים. שתעשה. אני באמת הדודה. כשאני שואלת אם אפשר לשנות לה תנוחה הן אומרות שזה שבוע מוקדם ועדיף שלא. האמון שלי במערכת די נמוך, ויכול להיות שהן סתם אומרות כי להן נוח יותר כשהיא על הגב, אבל מצד שני, אין לי כלים לדעת אם זה נכון או לא, כי מה אני מבינה בשבוע מוקדם? כך גם אחרי הלידה. בשבוע רגיל הייתי אומרת ליולדת להתעקש להשאיר את הילדה איתה. אבל פג זה כמובן סיפור אחר.

הם מציעים לה אפידורל אחרי כמה זמן. חדי העין שביניכם בוודאי שמו לב שאני לא מתה על אפידורל, וגם הצוות קצת אמביווולנטי, כי נראה שהתינוקת כבר פה, עם עוד קצת מאמץ. אבל כששלב הלחיצות מתארך וסמדר נראית מותשת ממש, כולם מניחים את הסתייגויותיהם בצד והאלחוש נותן לה אפשרות לנוח, ואפילו לחטוף פה ושם כמה דקןת של שינה שהיו כל כך נחוצות. המיילדת אומרת שהתינוקת מסתכלת למעלה, מה שקוראים בשפה מקצועית, עורף לאחור, ובגלל זה קשה לה לצאת. אני שוב מציעה בעדינות שינוי תנוחה, אבל לא. לא מרשים.

בינתיים האנשים הרבים שמילאו את החדר עוברים למקום אחר. יש לנו שקט, והיא באמת נחה לקראת עוד סשן של לחיצות. בשלוש מתחלפת משמרת אחיות. המיילדת הראשונה באה להיפרד ולבדוק מה קורה ונשמעת כמעט מתנצלת כשהיא אומרת, ככה זה היה צריך להיות. שקט, רק את ואני, בלי כל האנשים מסביב. אבל לא יכולתי לתת לך את התנאים האלה כי זה שבוע מוקדם. באה מיילדת רעננה יותר – וגם היא חושדת בי שאני דולה מתחזה ושואלת – לא ראיתי אותך פה פעם? למען הסר ספק, מדובר בבית חולים שלא הייתי בו מימי בשום צורה שהיא. אבל עם הכוחות הרעננים החדשים האלה כולם אוזרים עוז ועוזרים לתינוקת לצאת, וזה מצליח. בזמן שסמדר נחה התינוקת החכמה גם הסתובבה לכיוון הנכון. כמה לחיצות ואז הפלא הזה, חיים שבאים לעולם. קילו תשע מאות של מתיקות. אין התרגשות גדולה מזו.

(רק שאני חייבת לשים את ההתרגשות על הולד, לחזור הביתה לטיול של אבישג, ואחר כך לא להירדם חצי לילה כי צריכה לעכל.)

ובמוצאי שבת

לפני שיצאתי לבית חולים אמר לי בעלה של סמדר שאודיע בסעד. כתבתי לו – במוצאי שבת. מרגע הלידה ועד צאת השבת עברו שעתיים קשות, לא כמו השבת השלמה שהייתי צריכה להמתין אחרי לידת בתי הבכורה שנולדה מיד אחרי כניסת השבת, אבל בכל זאת. ואז התקשרתי להורי לבשר על הנינה החדשה. תפוס. לא אהיה אשת בשורות. אני בכל זאת מנסה בנייד של אמא. רגע, היא אומרת, אני עם עפרה בטלפון. כבר חוזרת אלייך. עפרה גם היא אחיינית שלי שאמורה ללדת. אני סוגרת ומיד יש לי טלפון מיואל אחי, אבא של עפרה. זה דורש שנייה של מחשבה, ואז אני קולטת שאם גם אמא שלי מדברת עם עפרה מיד עם צאת השבת וגם יואל מתקשר אלי מיד עם צאת השבת, סימן שעפרה ילדה. עוד נין נולד להורי באותה שבת.