היה לך מזל

אליס סיבולד. מאנגלית: נועם יורן. הוצאת ספרית מעריב, 319 עמ'
 
במאי 1981, לפני חופשת הקיץ באוניברסיטאות, הותקפה אליס סיבולד בת ה-18 ונאנסה באכזריות בפארק הסמוך לקולג' שלמדה בו. בשונה ממה שמצפים ממנה, היא בוחרת לספר על האירוע, ומאוחר יותר, כשהיא מזהה את האנס ברחוב היא לא מפחדת ללכת עד הסוף ולהעיד במשפט כדי שייכנס לכלא.
היום זה נשמע כמעט מובן מאליו. אמנם קרבנות אונס רבות עדיין בוחרות להשתיק את עדותן, אבל יש עיסוק ציבורי רב בצורך לספר על מקרי אונס ולא להשתיק ולא להתבייש – כי אין בְּמה –  והתמיכה בקורבנות גדולה יותר. אבל בעיירה השקטה סירקיוז ב-1981, כשמקרי האונס לא היו רבים, ומעטים מהם היו המקרים שבהם בוחרת הנאנסת להעיד במשפט, והרשעות בתיקי אונס היו עניין נדיר ביותר, המקרה שלה נחשב לחריג במיוחד.
גם אליס היא חריגה. היא לא מתנהגת כמו שמצפים ממנה עוד לפני המשפט. היא לא נותנת לאף אחד לשכוח מה קרה לה. היא לא מתביישת לומר בגלוי "נאנסתי" גם כשכל האנשים סביבה מדברים על "תקיפה" בתקווה שהדברים יובנו מאליהם, והיא אף נוזפת במי שמתעלם מהמילה המפורשת. היא מספרת על כך ומצפה שיבינו אותה. היא אפילו חוזרת לקולג' אחרי החופשה, אף על פי שכולם בטוחים שהיא לא צריכה לחזור לשם, כאילו נוכחותה מטילה עננה כבדה בכל אשר תלך, ונוכחות כזו כמובן אינה רצויה בקולג'. והיא גם מזהה את האנס ברחוב יום אחד, וגם זה אירוע לחלוטין לא צפוי, ודורשת שיועמד לדין. שיא מקומי בספר הוא המשפט, שם היא מעידה נגד האנס ומצליחה להביא להרשעתו, וגם עדותה נחשבת לחריגה משום שהיתה בהירה כל כך ומחודדת.
אבל הסיפור לא מתחיל ונגמר כאן. אליס סיבולד מרחיבה על חייה שלפני האונס, על משפחתה המוזרה ועל תחושה גדולה של חריגות עוד קודם לאונס. היא מספרת על התגובות השונות של החברה – חברות ללימודים, אחיות ורופאות בבית החולים, שוטרים ועורכי דין, חברי הקהילה של הוריה – לקורבן אונס. היא מתארת את תחושותיה כקורבן – כאילו יום אחד צמח לה גבנון ומאז הוא הולך איתה לכל מקום, מורגש אך אינו נראה – ואת ניסיונותיה לא לתת לזה להפריע בחייה, שלפעמים עולים יפה ולפעמים לא. היא מגלה איך לפתע מצאה כמה "שותפות לקורבנוּת" בדמות נשים שנאנסו ומעולם לא העזו לספר על כך לאיש עד ששמעו אותה.
סיבולד ממשיכה לגולל את קורותיה גם אחרי המשפט. היא מסיימת את לימודיה, מצליחה לקיים קשרים זוגיים, מפתחת תודעה פמיניסטית מחודדת ויודעת (כבר מתחילת האירועים, למען האמת) להתייחס גם בהומור ובציניות לכל, ולפעמים היא גם מסננת כך את האנשים שמתקרבים אליה. היא מספרת גם על התגובות שמזכה אותה התייחסותה הבלתי אמצעית לאונס. ואז היא מגיעה לשיא המקומי הבא של הספר, אונס של חברה טובה, אירוע שהכאיב לה כמעט כמו האונס שלה, רק שעכשיו היא מהצד השני, ומתקשה להבין את תגובתה של חברתה, השונה בתכלית מתגובתה שלה.
הכל אמיתי בספר הזה, אפילו שמותיהם של רוב האנשים. יש בכך כוח רב, אולם האמת היא גם אויבת לספרות טובה. כך, למשל, בסיפור בדוי הייתי מצפה שההערה "מבחינת ההופעה, זכיתי בשתי נקודות…: לבשתי בגדים רפויים וניכר בבירור שהוכיתי", תוביל למשפט אונס שיעסוק בשאלות טעונות, שעולות בטבעיות מקוממת במשפטי אונס. שאלות כמו, האם היה משהו בהופעתה שהזמין את האונס, האם היה משהו בהתנהגות שלה שיכול לגרום לנו להאמין שלא באמת נאנסה. כך גם כשאביה שואל אותה איך זה יכול להיות שנאנסה אם לאנס לא היה סכין. מספרות טובה הייתי מצפה כאן להרחיב את הדיון. אבל המשפט לא עסק בשאלות אלה כלל, וההערה של אביה זוכה להתייחסות דלה. ההערות המזמינות לא מייצרות את הדיון הפמיניסטי הפוליטי המתבקש. ואין לבוא בטענות למחברת, זה הסיפור האמיתי שלה.
עם זאת אפשר לומר לזכותה של סיבולד שהיא לא מתפתה לספק את יצר המציצנות הבסיסי שמעוררת הידיעה שהסיפור אמיתי. היא מספרת על מה שקרה לה מתוך צורך לספר, לא לחשוף. היא לא פונה אל הרגש של הקוראים אלא מתארת את הדברים כפי שהיו. היא לא כופה על הקוראים את רגשותיה אלא נותנת להם את זכות הבחירה. העוצמה שלה בוקעת מכל משפט. היא גם לא כופה על הקוראים פרטים דוחים. היא ישירה, אבל לא בוטה. והיא מייצרת מתח שמזמין את הקוראים להמשיך לקרוא בשקיקה, מתוך עניין והזדהות ואהדה, מתוך צורך לוודא שהסוף הוא טוב. והספר נקרא רוב הזמן בנשימה עצורה.

(התפרסם במעריב, 15.12.06)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • פנינה  On פברואר 8, 2007 at 7:04 am

    שמחתי לגלות שהספר תורגם לעברית.
    אני חיה בארה"ב כבר מספר שנים, וזכיתי לקרוא את הספר הזה במקור, וגם לחלוק עם חברות קוראות אנגלית. כולנו זכינו לחוויה מרתקת ומצמררת, שכנראה רק נשים יכולות להרגיש כשהן קוראות עדות מזעזעת כזו.

    לספר הזה הגעתי אחרי שקראתי ספר אחר של סיבולד, "the lovely bones", שלמיטב ידיעתי טרם תורגם לעברית. כרונולוגית, "lucky" פורסם כנראה אחרי "the lovely bones", למרות שנכתב אחריו, ואם אני זוכרת היטב, היא גם מספרת לקראת סופו של "lucky" שהיא התקשתה לסיים אותו בגלל שהיה אוטוביוגרפי, והיה לה קל יותר לעבור לפרוייקטים אחרים, גם הם בנושאים כאובים, אך פיקציונאליים ולכן פחות אישיים.

    "the lovely bones" מתמודד עם אותו נושא, אך הוא בפירוש ספר מוצלח יותר. סיפורה של נערה שנאנסת ונרצחת נכתב בגוף ראשון… מפיה של המנוחה, מהעולם הבא, היא מתארת בשפה קולחת את חייה שלפניה המקרה ואת קורות משפחתה לאחריו, לאורך התקופה הארוכה בה היא נחשבת נעדרת, ובמשך השנים הארוכות עד שנמצא התוקף. היא גם מתארת את הקושי שלה עצמה להסתגל לעובדה שהיא כבר לא חיה ומתקשה להתמודד עם כך שהיא לא יכולה לסייע למשפחתה המתפוררת, עם כך שיעבור זמן רב עד שתפגוש אותם בפועל (היא יכולה להתבונן בהם ותו לא), ובאופן כללי מסרבת להשלים עם מר גורלה.

    הספר הזה נקרא אף במהירות רבה מ"lucky", ומעורר רבדים רבים נוספים של רגשות. כנראה שכישוריה של סיבולד ככותבת מתבטאים טוב יותר כשהיא כותבת fiction (סיפורת? האם זה המונח הנכון?) מאשר כשהיא מתארת את חייה שלה.

    מומלץ בחום – ואזהרה – העולם נראה מפחיד יותר, אפל יותר, עצוב יותר, בימים שקוראים אותו, וגם בכמה הימים שאחרי…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: