היה לך מזל

אליס סיבולד. מאנגלית: נועם יורן. הוצאת ספרית מעריב, 319 עמ'
 
במאי 1981, לפני חופשת הקיץ באוניברסיטאות, הותקפה אליס סיבולד בת ה-18 ונאנסה באכזריות בפארק הסמוך לקולג' שלמדה בו. בשונה ממה שמצפים ממנה, היא בוחרת לספר על האירוע, ומאוחר יותר, כשהיא מזהה את האנס ברחוב היא לא מפחדת ללכת עד הסוף ולהעיד במשפט כדי שייכנס לכלא.
היום זה נשמע כמעט מובן מאליו. אמנם קרבנות אונס רבות עדיין בוחרות להשתיק את עדותן, אבל יש עיסוק ציבורי רב בצורך לספר על מקרי אונס ולא להשתיק ולא להתבייש – כי אין בְּמה –  והתמיכה בקורבנות גדולה יותר. אבל בעיירה השקטה סירקיוז ב-1981, כשמקרי האונס לא היו רבים, ומעטים מהם היו המקרים שבהם בוחרת הנאנסת להעיד במשפט, והרשעות בתיקי אונס היו עניין נדיר ביותר, המקרה שלה נחשב לחריג במיוחד.
גם אליס היא חריגה. היא לא מתנהגת כמו שמצפים ממנה עוד לפני המשפט. היא לא נותנת לאף אחד לשכוח מה קרה לה. היא לא מתביישת לומר בגלוי "נאנסתי" גם כשכל האנשים סביבה מדברים על "תקיפה" בתקווה שהדברים יובנו מאליהם, והיא אף נוזפת במי שמתעלם מהמילה המפורשת. היא מספרת על כך ומצפה שיבינו אותה. היא אפילו חוזרת לקולג' אחרי החופשה, אף על פי שכולם בטוחים שהיא לא צריכה לחזור לשם, כאילו נוכחותה מטילה עננה כבדה בכל אשר תלך, ונוכחות כזו כמובן אינה רצויה בקולג'. והיא גם מזהה את האנס ברחוב יום אחד, וגם זה אירוע לחלוטין לא צפוי, ודורשת שיועמד לדין. שיא מקומי בספר הוא המשפט, שם היא מעידה נגד האנס ומצליחה להביא להרשעתו, וגם עדותה נחשבת לחריגה משום שהיתה בהירה כל כך ומחודדת.
אבל הסיפור לא מתחיל ונגמר כאן. אליס סיבולד מרחיבה על חייה שלפני האונס, על משפחתה המוזרה ועל תחושה גדולה של חריגות עוד קודם לאונס. היא מספרת על התגובות השונות של החברה – חברות ללימודים, אחיות ורופאות בבית החולים, שוטרים ועורכי דין, חברי הקהילה של הוריה – לקורבן אונס. היא מתארת את תחושותיה כקורבן – כאילו יום אחד צמח לה גבנון ומאז הוא הולך איתה לכל מקום, מורגש אך אינו נראה – ואת ניסיונותיה לא לתת לזה להפריע בחייה, שלפעמים עולים יפה ולפעמים לא. היא מגלה איך לפתע מצאה כמה "שותפות לקורבנוּת" בדמות נשים שנאנסו ומעולם לא העזו לספר על כך לאיש עד ששמעו אותה.
סיבולד ממשיכה לגולל את קורותיה גם אחרי המשפט. היא מסיימת את לימודיה, מצליחה לקיים קשרים זוגיים, מפתחת תודעה פמיניסטית מחודדת ויודעת (כבר מתחילת האירועים, למען האמת) להתייחס גם בהומור ובציניות לכל, ולפעמים היא גם מסננת כך את האנשים שמתקרבים אליה. היא מספרת גם על התגובות שמזכה אותה התייחסותה הבלתי אמצעית לאונס. ואז היא מגיעה לשיא המקומי הבא של הספר, אונס של חברה טובה, אירוע שהכאיב לה כמעט כמו האונס שלה, רק שעכשיו היא מהצד השני, ומתקשה להבין את תגובתה של חברתה, השונה בתכלית מתגובתה שלה.
הכל אמיתי בספר הזה, אפילו שמותיהם של רוב האנשים. יש בכך כוח רב, אולם האמת היא גם אויבת לספרות טובה. כך, למשל, בסיפור בדוי הייתי מצפה שההערה "מבחינת ההופעה, זכיתי בשתי נקודות…: לבשתי בגדים רפויים וניכר בבירור שהוכיתי", תוביל למשפט אונס שיעסוק בשאלות טעונות, שעולות בטבעיות מקוממת במשפטי אונס. שאלות כמו, האם היה משהו בהופעתה שהזמין את האונס, האם היה משהו בהתנהגות שלה שיכול לגרום לנו להאמין שלא באמת נאנסה. כך גם כשאביה שואל אותה איך זה יכול להיות שנאנסה אם לאנס לא היה סכין. מספרות טובה הייתי מצפה כאן להרחיב את הדיון. אבל המשפט לא עסק בשאלות אלה כלל, וההערה של אביה זוכה להתייחסות דלה. ההערות המזמינות לא מייצרות את הדיון הפמיניסטי הפוליטי המתבקש. ואין לבוא בטענות למחברת, זה הסיפור האמיתי שלה.
עם זאת אפשר לומר לזכותה של סיבולד שהיא לא מתפתה לספק את יצר המציצנות הבסיסי שמעוררת הידיעה שהסיפור אמיתי. היא מספרת על מה שקרה לה מתוך צורך לספר, לא לחשוף. היא לא פונה אל הרגש של הקוראים אלא מתארת את הדברים כפי שהיו. היא לא כופה על הקוראים את רגשותיה אלא נותנת להם את זכות הבחירה. העוצמה שלה בוקעת מכל משפט. היא גם לא כופה על הקוראים פרטים דוחים. היא ישירה, אבל לא בוטה. והיא מייצרת מתח שמזמין את הקוראים להמשיך לקרוא בשקיקה, מתוך עניין והזדהות ואהדה, מתוך צורך לוודא שהסוף הוא טוב. והספר נקרא רוב הזמן בנשימה עצורה.

(התפרסם במעריב, 15.12.06)