1. משום מה, ולמרות החינוך הקפדני שלי, הילדה אוהבת כלבים. בכל פעם שכלב עובר ברחוב היא פוצחת בשירת הבה הבה (יש לה סלידה ברורה ובלתי מוסברת מהברות סגורות). ועדיין נשאלת השאלה – יש כל כך הרבה גזעים של כלבים בעולם – איך היא יודעת בכל זאת לזהות את הכלב המצויר על בקבוק המים המינרלים, את הכלב מפלסטלינה בטלוויזיה, את הפודל הגמדי ואת הדני הענק כ"הבה הבה"?
2. למרות מה שאפשר היה אולי לחשוב לאור דברים קודמים שכתבתי פה, אני משתפת איתה פעולה ומלטפת יחד איתה כל כלב שנקרה בדרכנו. טוב, כמעט כל כלב. אני עדיין תוהה איך להסביר לה שהאמסטף הזה שהיא כל כך רוצה לגשת אליו זה לא כלב אלא מפלצת. אני עדיין תוהה למה אנשים מתעקשים להחזיק את הדברים האלה בבית, ועוד לצאת איתם לגינה מלאה בילדים.
3. גם חתולים היא מחבבת. היא יכולה לזהות חתול לבן על רקע לבן ממרחק חמישים מטר, ולצרוח "לה, לה". לא ברור לי למה זה נהיה "לה". אני הרי מקפידה לקרוא לכל חתול "חתול" אם לא הוכח אחרת. ויש שם נוסף לחתולים, ז'יז'י, בגלל שיר הילדים "חתול קטן וג'ינג'י". כשהיא מתחילה עם הז'יז'י שלה אני יודעת שלא ירחק הרגע שבו היא תיזכר שז'יז'י זה דומה מאוד לזיזי וזיזי דומה מאוד לאיז איז וזה – כן, זו המילה הנוכחית לציצי. ואז, במהלך לוגי שרק היא יכולה לו, הגענו מדחף עז ללטף חתול לדחף עז לינוק.
4. אף על פי שאני אשת חתולים מדופלמת, כאן אני פחות ליברלית ונוטה לא לתת לה ללטף אותם, גם אם הם אצלנו בחצר. אולי דווקא משום שאני אשת חתולים מדופלמת, ויודעת שהם פחות צפויים. פעם אחת נתתי לה. זה הספיק לי לחמש השנים הקרובות.
5. כשאמרתי לחברה קרובה שאני עדיין מניקה, היא שאלה אותי אם אני מאלה. לא נעלבתי, כי אני, כמובן, לא מאלה. זה לא דגל ולא עניין שיש לדון בו. הילדה היתה חולה כל החורף, עם הפסקות של שלושה ימים פה ושם רגע אחרי שמלאה לה שנה. רגע לפני שהתכוונתי לגמול. אבל מי גומל ילדה חולה? בינתיים היא נהייתה בת שנה וחצי, ולא עושה סימנים שמתאים לה להיגמל, או להיות בריאה לגמרי לגמרי.
6. קוביות ומשחקים עם חלקים קטנים ומתפרקים זה עניין מופלא. אם במשחק מסוים יש, נגיד, 18 חלקים, תמיד בזמן האיסוף יהיו 17. אם תקפידו למצוא את החלק השמונה עשר, הוא יימצא וגם בפעם הבאה יהיו 17, אבל אם תקפידו, תמיד יישארו כל ה-18. לעומת זאת, אם תוותרו לחלק השמונה עשר ותשאירו אותו איפה שהוא לא יהיה, בפעם הבאה יהיו בזמן האיסוף 16 והחלק ה-17 לא יימצא עוד לעולם. וכך הלאה.
7. היום צפרתי לצוצלת. היא עמדה על הכביש ולא הסכימה לזוז גם כשהייתי קרובה מאוד. נסעתי לאחור. התקדמתי עוד קצת. היא עדיין לא זזה. אז צפרתי לה. בסוף היא הבינה את הרמז ועפה.
חג שמח לכולם.
געגועי לגאלה פלצ'ידיה 
תגובות
ראי הגדרה שניה
http://www.shats.com/hilathesurus.htm
אני פעם עשיתי "פאפן-פאפן" אורגני לגמרי לעורב חצוף שעמד על מסלול האופניים ולא נראה מוטרד מדי מהעובדה ששעטתי לעברו ב-29 קמ"ש.
יכול להיות שהוא כעס שהפרעתי לו ולכן הוא שלח חבר שלו שינחת לי על הקסדה (ממש כך!). זה היה ממש מפחיד וקוואזי-היצ'קוקיאני, כי הבן בליעל סירב לרדת והיית צריכה לטלטל את הראש כמו רקדנית הודית מבלי לאבד לשליטה על האופניים ורק אז הוא הואיל בטובו להתעופף מהראש שלי. כבדים, העורבים האלה. הוא היה לפחות חמישה קילו.
חג שמח.
החינוך הקפדני הזה, משום מה, לא עזר גם לאמי. גם אני שעטתי, עדיין כשהייתי 'ללא גיל', לעבר אלו הנובחים הב הב. בניגוד אלייך, היא דוקא לא שיתפה עמי פעולה, ולא ליטפה, אלא השתדלה לעבור לצדו האחר של הרחוב. כאמור, לא עזר.
בקשר לזיזי – למאלף הכלבים שלנו יש דוקא פרשנות אחרת למילה הזו 🙂
מספר החלקים במשחק: אנחנו לוקחים אליפות בהקטנתו, אט אט. אבל היה משחק קוביות אחד, שבמשך שנים היתה חסרה בו קוביה. כל הזמן קוביה אחת, כי הקפדתי שהאחרות לא יאבדו, למקרה שהאחת תימצא. בסופו של דבר הוא נזרק, כי זה תסכל אותי, החסר הזה.
לאחרונה נמצאה הקוביה החסרה, בקופסא של משחק אחר. לא זורקת אותה. לא ברור לי למה.
והסוף: תניקי, תניקי – כשזה מצליח זה ממש כיף, נכון? (מזו שהפעם האחרונה התפקששה לה בגדול)
רשימה מחוייכת לגמרי יצאה לך.
חג שמח
לקרוא את מה שאת כותבת, בכלל ועל הילדה בפרט.
ולעניין הסלידה מהברות סגורות – איטלקיה או לא איטלקיה?
דנה – אני חושבת שאין בעולם ציפור ששוקלת חמישה קילו. טוב, אולי יענים ואמו, אולי.
אבל בגלל זה הם לא עפים. 🙂 בכל מקרה, הסיפור משעשע לחלוטין. (לחתולים, אגב, צפרתי לא מעט בחיי.)
למיכל, נכון, כשזה מצליח זה אכן כיף. ואני עוד עם היסטוריה של התחלה גרועה… בכל מקרה, כשאני באה הביתה מהגן ויודעת שזה או זיזי או ביסקוויט או שוקו, או מה שלא יהיה שילדים אוכלים בשעות האלה, ברור מה אני מעדיפה.
ולמרים – לא חשבתי על האיטלקיות, אבל בהחלט. 🙂