שמחות קטנות של יום חולין

1. ללכת לאוניברסיטה. האוניברסיטה האהובה שלי, זו שפתחה בפני את שעריה לפני עשרים ושתיים שנה והפכה אותי מסתם אדם לסטודנטית (לפסיכולוגיה, אם אני זוכרת נכון). לחזור למקום שבכלל לא היה כשאני למדתי שם – כמה גדלה האוניברסיטה שלי – ובכל זאת לחוש שהיא שלי ואני שלה.

רק מה לעזאזל חשבתי לעצמי כשהבאתי לשם עט ודפים? שאני אבין את הכתב שלי או משהו כזה?

2. לגמור קילומטר שחייה ולשמוע משכני במסלול, זה שכל הזמן עקפתי בסיבובים, ואוו, את ממש בכושר מעולה! להסתכל בשעון ולראות שעשיתי את זה בפחות מעשרים וחמש דקות* ולטפוח לעצמי על השכם – שהרי מזמן מזמן לא שחיתי.

בבריכה באוניברסיטת תל אביב, בדיוק כמו בלינוקס, זה לא היה קורה, אגב. אבל בספורטן בפתח תקווה קל להרשים אנשים.

(הזמן הוא משוער, כי גם בכניסה וגם ביציאה הייתי בלי משקפיים, אבל אני די בטוחה שלא עברתי את ה-25. בימי הטובים הייתי שוחה קילומטר בעשרים דקות.)

3. ללכת לקפה עם חברה. לשמוע שעשו אקזיט ולקנא רק קצת.

4. לראות איך ילדה שלא ידעה עד לא מזמן צורת אות קוראת מילים, משפטים ופסקאות, כמעט לבד. לכתוב למורה שלה שתקדם אותה ולקבל בתגובה "בסדר גמור".

5. לא היו ימים טובים לישראל כימים שבהם הוחלפה סוללת הרומבה!

6. להיות נקייה מפייסבוק כבר יותר משבוע וחצי!

7. יום הנישואים שלנו שיחול מחר. עשר שנים, מי היה מאמין.

a8046709_004a

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • טל  ביום אוקטובר 28, 2014 בשעה 2:01 am

    ההרשעה אינה על סמך חלום. נסי לקרוא את פסק הדין.

    החלום עורר את הזכרון, פסק הדין התבסס על עדויות האם ואחיותיה ועוד. האב האנס נמצא משקר בכמה פרטים.

    חבל שמי שלא בקיא בפרטים מאפשר את המשך מסע ההתעללות במי שכבר עברה 12 שנות עינוי משפטי וזכתה פעם אחר פעם.

  • ימימה  ביום אוקטובר 28, 2014 בשעה 6:31 am

    זה לא מה שהיה כתוב אצל איריס לעאל, אז אולי היא טועה ואני טועה. בכל מקרה, במדע ידוע הרבה שנים שאפשר לבדות זיכרון. יש מקרה מפורסם של משפחה שלמה בארצות הברית שבדתה מלבה התעללות מינית מצד אבי המשפחה פול אינגרם. יש המחקרים המפורסמים של אליזבת לופטוס. העניין הוא בכך שאסור לפקפק. ואיריס לעאל העזה לעשות את זה, למרות האיסור.

    • טל  ביום אוקטובר 28, 2014 בשעה 8:27 am

      מה שעושים כל אלו שפתאום עכשיו נורא דחוף להם להתייחס למחקר טהור בזכרון תוך הצגת המקרה כ״הרשעה על ידי חלום״ זו התממות והפינאלה המרשים של ההתעללות במי שעדיין אחרי 12 שנים מוצאת עצמה בעמדת הנאשמת. למה לא להמשיך לבעוט במי שכבר נרמסה באמת. בגיבוי תקשורתי מרשים ובאיצטלה של ״אמת מדעית״. ראי התייחסותה של שופטת באחד מהרכבי בתי המשפט שהרשיעו בתגובה למטה, אם עצם ההתעללות במי ש12 שנים מנסה ומצליחה להוכיח את ״חפותה״ על ידי מי שכדברי השופטת ״אני בטוחה שהם לא קראו את אלפי עמודי הפרוטוקול והמסמכים השונים״ אלא קראו מאמר בן כמה שורות ויודעים להגיד אליזבט לופטוס (או עוסקים בחקר המוח אבל מכירים את המקרה במידה זהה).

      אליזבט לופטוס כבודה במקרים מסוג זה זכור היטב. מחקריה מראים שניתן לשתול זכרון על הליכה לאיבוד בקניון. הם אינם מפריכים את התכנות ההדחקה של התעללות מתמשכת בילדות
      על ידי דמויות הוריות. גם המחקר עליו התבססה עדנה פואה של לינדה וויליאמס מראה שבאחוז מסויים כן היתה הדחקה וכן מסכם את האבסטרקט בכך שלא ניתן להניח שהזכרות מאוחרת פירושה אין התעללות. אליזבט לופטוס היתה עדת מומחה במשפט דומה ב 2010. כנראה שזה לא היה רלוונטי בכל זאת.

    • איריס לעאל  ביום אוקטובר 29, 2014 בשעה 8:39 am

      אני רוצה להבטיח שלא טעיתי ולא הטעתי וכי המאמר נכתב אחרי קריאה רבה, תחקיר ויומיים של שיחות נוקבות(הכל רשום)עם גיל שפירא, סנגורו של בני שמואל. לא אוסיף על מה שכבר כתבתי אבל אני שמחה לראות (הפנו אותי לבלוג) שויכוח ער מתנהל על הכרעה שהיתה עלולה לסתום את הגולל על חייו של אדם בלי לראיות תומכות מספיקות מבלי שהחברה הישראלית תגיב.וכן ימימה, חובה לפקפק בעיקר בדברים שחל איסור תרבותי לפקפק בהם.

      • טל  ביום אוקטובר 30, 2014 בשעה 1:09 am

        מבלי לפרט אני יכולה להבטיח לך שהקדשתי הרבה יותר מיומיים לנושא הזה.

  • טל  ביום אוקטובר 28, 2014 בשעה 8:12 am

    "גילוי נאות: מאחר ששימשתי יו"ר הרכב השופטים הראשון שהרשיע את האב בני שמואל באונס בתו, לא אתייחס לראיות שהוצגו בפני בית המשפט, שאותן ניתח באריכות בית המשפט העליון. הראיות אינן החלום שחלמה הבת, כפי שהוצג הדבר בתקשורת וגם לא ההיזכרות המאוחרת שלה באירועים, כשהיא מנותקת מראיות אחרות במהלך חייה כילדה וכמתבגרת."

    http://www.haaretz.co.il/mobile/.premium-1.2469164?v=E0EB7D1B5D5FB2A08292A2CF4D03FF71

  • ימימה  ביום אוקטובר 28, 2014 בשעה 9:30 am

    אוקיי, תודה על התיקון. כנראה הדברים שעמדו לנגד עיני ולנגד עיניה של איריס לעאל לא היו כל הראיות במשפט. מצטערת, אמחק את הסעיף.

    • טל  ביום אוקטובר 28, 2014 בשעה 9:48 am

      תודה, זה מוערך מאוד.

    • איריס לעאל  ביום אוקטובר 29, 2014 בשעה 8:45 am

      אני רק יכולה להצטער על המהירות שבה התקפלת. כל הדברים היו מונחים לנגד עיני ומשפטנים בעלי שיעור קומה מתחלחלים מפסק הדין של ההרכב הראשון, חיפוש קצר רק בעיתון הארץ יוכיח את זה. אני מקווה שתעלי את הסעיף שאיני יודעת מה טיבו רק בשל המהירות שבה הסרת אותו ללא כל סיבה ובגלל שנסוגת בפני ה"סמכותיות" שבה הציגה טל את דבריה. חתני נובל, חתני פרס ישראל, אירגון הפסיכולוגים הקלינים האמריקאי ורבים וטובים תומכים תמיכה מלאה ושותפים לעמדה שהצגתי על כל פרטיה.

  • ימימה  ביום אוקטובר 29, 2014 בשעה 9:49 am

    תודה על שהגבת, איריס. את יכולה להבין, מן הסתם, מה היה כתוב בסעיף. (וגם החמאתי לעיתון מעריב שהפך למשהו נחמד מאוד לאחרונה.) קצת במקרה תרגמתי איזה ספר לפני כמה שנים שעסק בין היתר גם בתופעות הזיכרון המעוות או המושתל או איך שזה לא יהיה. אליזבת לופטוס עשתה הרבה יותר מלהוכיח שילדים יכולים לשחזר זיכרון של הליכה לאיבוד בקניון, וכנראה משום שעשתה יותר מזה היא נאלצה תקופות בחייה להסתובב עם שומר ראש. אני מקווה שלא נגיע לשלב שבו אם את מפקפקת במשהו שיש איסור חברתי לפקפק בו את צריכה להסתובב עם שומר ראש.

    • טל  ביום אוקטובר 30, 2014 בשעה 1:19 am

      אני שותפה לתקווה, וגם כמהה ליום שבו מי שנפגעה תוכל לזכות למעט שלווה ומנוחה במיוחד לאחר שנים ארוכות של מאבק משפטי, במקום להתמודד בנוסף לפגיעה עם הפחדים הקמאיים שלנו.

      בהתייחסות שלך כאן ומבלי להכנס שוב לעניין עצמו, הראית שקיים פתח לאפשרות הזו. כי הספק, אם כבר ישנו, טוב שיעבוד לשני הכוונים.

כתיבת תגובה