אחת מהקוראות הוותיקות והנאמנות שאלה למה שברתי את דיאטת פייסבוק שלי, וזה מה שחשבתי.
– נגמרו לי הדברים ברומו של עולם. את מיטב תלונותי אני מעבירה בפייסבוק במכתמים קצרים ומתומצתים היטב, בתקווה שקוראי יבינו גם את מה שלא כתבתי. כל המרבה הרי זה מסובך. מכלל מה שכתוב אתה מבין גם את הלא כתוב. ואף שבמכוון לא צברתי לי חברים רבים (אולי אני צריכה לשנות את המדיניות הזאת), נדמה לי שבפייסבוק אני מגיעה ליותר אנשים.
– התור לדואר. שעות הציפייה לסוף חוג. דברים כאלה. אפשר להביא ספר. אבל ספר דורש מיקוד והתמדה. סטטוסים של חברים לא. והם מעבירים את הזמן לא רע.
– נגמר לי הספר שקראתי בקינדל. (נכון שאפשר לקנות עוד אחד, אבל יש לי שניים – לפחות – בעברית שאני מצפה לקרוא.) הקינדל היה תחליף לא רע, אם מצליחים להיגמל מתנועות הגלילה התכופות העצבניות. (אם זה מעניין מישהו, הספר היה קריאת הקוקייה והיה אחלה. בקרוב אקנה את הספר הבא בסדרה.)
– התגעגעתי לחברים. מעט החברים שצברתי היו בכל זאת קהל קוראים נאמן ואוהב ואהוב. התגובות המיידיות (פעם חשבתי שבבלוג יש תגובות מהירות. הו, תמימות הנעורים) נעימות מדי. אני חלשה. מודה.
– ובעיקר, זה קרה ביום (או יום אחרי) שניסיתי להסביר בפוסט בבלוג למה זה כל כך דבילי לבקש מאיתנו לשלוח את הילדים לבית הספר בחולצה כחולה כשהארון של הבנות מלא בחמישים גוונים של ורוד. כי זה לא שאנחנו כאלה סקסיסטים, אפילו עמוס עד לא מזמן היה חובש כובע ורוד של פינוקי, ורק עכשיו התחיל לומר שוורוד זה צבע של בנות, אבל באמת – כל הורה יודע שהצבע היחידי שחייב להיות בארון הוא לבן. אז למה הם מניחים שיהיה לי כחול סתם כי בא להם? ואז הבנתי שבפייסבוק הייתי כותבת את זה הרבה יותר טוב.
– כי סטטוס כמו זה: "אז עכשיו בכל פעם שאני אומרת 'לא צריך שקית' אני מרגישה מבטים מרחמים מכל עבר על זה שאני קורבן פרסומות. תראו מה עשיתם!" היה מצריך הסבר בבלוג. ובבלוג – נו, הבנתם כבר.
אבל אם אני כבר פה, אני רוצה לתקן איזה עוול: כתבתי את הפוסט הזה לא מזמן ורציתי לדווח שהמחנכת של איילת קיבלה בהבנה את הערתי (ואת ההצעה לעזור) ואמרה שלא עברה על הדף לפני שנתנה אותו. השבת קיבלנו דף שבו כל סימני הניקוד נכונים, ובכתב יד. כאילו מחקו את הסימנים המודפסים וכתבו נכונים תחתיהם. שאפו למחנכת.
אז אולי מדי פעם אפציע פה, אם יהיה לי משהו חשוב מאוד לומר. ואולי אקבץ את הדברים שנראים לי חשובים מפייסבוק ואשבץ פה בבלוג. לא יודעת. את הדיאטה, בכל מקרה, שברתי.
געגועי לגאלה פלצ'ידיה 